בגנות המשמעת או אשמתי, חטאתי, הוכנעתי

יערה

הפחד שלנו, גורם לנו פעם בשנה חילונים כדתיים להיזכר באל. זהו אינו אלוהי אבותינו אלא אלוהי הפחד- הפחד שגורם לנו "לתפוס את עצמנו בידיים", ללכת לבית הספר, לציית למורה ואחר כך למפקד בצבא, הפחד גורם לנו לציית לדבר המפרסם ולציית לחוקי הכנסת ולממשלה. בתור ילדה יום הכיפורים היה החג האהוב עליי, הוא טמן בתוכו הזדמנות להשתחרר מהפחד- היו אלו עשרים וארבע שעות של חתרנות.

חג, שמתחיל בלילה מעט סתווי ולאחריו בוקר צרוב שמש וכבישים ריקים. הרצון להשתלט על איילון צפון בתור ילדה היה כמיהה יום כיפורית מובהקת. בערב יום הכיפורים היינו מתאספות על אופנינו ושועטות לכיוון גבעת רמב"ם. בדרך לאילון חווינו ירידה טרומית, פחות משמעותית,  אך כבר שם האוויר הקר בפנים והכביש הריק תרמו להרגשה הכללית שאנחנו כל יכולות. היינו מגיעות לירידה האיילונית ומסתכלות כמו מצוק, חיל ורעדה, אין אף רכב בנמצא. הירידה הזאת לחלוטין שלנו ובכל זאת התקשנו לרדת למטה. זכרנו שיש כאן איסור שעלינו לציית לו. איילון היה הכביש של הגדולים והוא הגבול לחוסר הגבולות הפראי של כבישי יום הכיפורים.

המשמעת הצרובה בי מגיל צעיר לא איפשרה לי לקחת שליטה על הכביש, גם לא ביום הכיפורים, ובכל זאת היה כאן סדק דרכו יכלה להתגלות התנגדות וזו לא נוצלה.

אתמול בשיעור שהעברתי בכיתה י', שוחחנו על סיפור מגדל בבל. "והייתה הארץ שפה אחת ודברים אחדים".  ציירנו מול עיניינו קבוצת בני אדם המתאגדים יחד אל עבר מטרה משותפת. המטרה המשותפת לא ברורה לחלוטין, האם הם מעוניינים ב"שם" (מהו בכלל שם?) או שמא, רצונם להישאר מאוחדים? אלוהים רואה את ההתאגדות וזו אינה לרוחו, הוא מחליט להרוס את המגדל ולפזר ת'הפגנה, ללא הסבר בהיר. אנשי מגדל בבל, ממש כמונו, כילדים, מנסים להתאגד ולחתור תחת שלטון בלתי מעורער. אנחנו ניסינו לערער על שלטון המבוגרים ואנשי המגדל ניסו לחתור תחת רצון האל.

במהלך השיעור אחד התלמידים ביקש ממני לצאת לשירותים, סירבתי. התלמיד האמור שלף חוזר מנכ"ל מקוצר, "לפי סעיף ב' בחוזר" הוא קרא בקול "אי יציאה לשירותים עלולה לגרום לנזקים בריאותיים חמורים העלולים לסכן את בריאות המתבגר" הוא המשיך, מנפנף בדף שאחז בידו , "את עוברת על אחד מחוקי חוזר מנכ"ל". אינני מכירה את החוק הזה, עניתי, מה גם שהיה לך זמן לצאת במהלך בדיקת המחברות ולמה בדיוק חיכית? "אם אתה ממש צריך, תצא", אמרתי לסיום. הוא היה מבולבל, לא הבין מה זה 'ממש צריך' ואמרתי לו "כשתרגיש שאתה ממש צריך- תבין, כנראה שאתה לא ממש צריך". התלמידים ההמומים הביטו בי. התקרבתי אליו ואמרתי בשקט, 'במקומך הייתי יוצאת', הוא נטוע למקומו, מרגיש, ככל הנראה, שאין בכוחו לעשות כפי רצונו.

בסוף השיעור שאלתי, 'מה היה קורה אם כל השכבה בשעה מוסכמת הייתה יוצאת לשירותים, אם הם היו מתאגדים אל מול המערכת?' זה לא היה עובד, ענו לי. "הם (המערכת) כבר היו יודעים איך לנהוג בנו". סיפור מגדל בבל צרוב בתוכנו. עמוק בנשמותינו אנחנו יודעות שברגע שהמחאה תתעצם יהיו מי שיבואו לקפד את ראשינו ותזכורת לכך הייתה בקייץ האחרון.

גם אצלי הסיפור היה דומה: בכל יום כיפור מחדש רצינו להתגבר על הפחד, להראות להם שאנחנו שונים, יכולים להם, שלא יוכלו לאלף אותנו. אנחנו נאלף את איילון. השינוי התרחש ביום כיפור אחד: השעה אחת עשרה בבוקר, אני נוסעת עם השכן שלי ר' ברחבי העיר, השמש קופחת על ראשינו ואנחנו משחקים ב'כביש', נעצרים באדום, מנסים להבין את משמעותם של התמרורים השונים ולהישמע להם, מאטים לקראת הולכי רגל במעבר חצייה. החתרנות נעלמה, הרצון להתנגדות התחלף ברצון להידמות.

בשנה שתבוא אחריה כבר לא ארכב על האופניים. כולנו לובשות חולצות לבנות והולכות בחבורה גדולה לכיכר נגה לראות ולהיראות. הכיכר מלאה בנערים ונערות. מתחבקים ומתנשקים. אנחנו עדיין הכי קטנות, יושבות בתחנת אוטובוס ומחכות שהשעות יעברו, אבל כבר לא משחקות את המשחק שלנו, מצייתות לחוקי החברה. האופניים ננטשות. לא נכבוש עוד מידי המבוגרים את איילון. נלך ברגל עם החולצה הלבנה לבאר ונחלק נשיקות.

התלמידים שלי, ממש כמוני, הם ילדים ממושמעים. תשע שנים של ישיבה מול מורה הספיקו להם כדי ללמוד, שאין צורך לכבד אבל חייבים לשמור על משמעת. הם הבינו שלשבת על כיסא אפור מתכתי מול שולחן כחלחל במשך שמונה שעות, זוהי דרכו של עולם. עד לפני תשע שנים הם היו פורקים את מרצם על הנדנדה והמגלשה, יושבים ומשחקים עם קוביות במבנה הגן, אחרי זה היו מציירים  ציור בצבעי גואש או מייצרים חיות קטנות מפימו. עכשיו הם יושבים מולי ולומדים על מנהגי יום הכיפורים והימים הנוראים.

אני נואמת לעצמי בפאתוס את הנאום שלא יכולתי לנאום בפני תלמידיי: "כשיגידו לכם שהצבא צריך אתכם תלכו ותגידו 'כן המפקד' ותגיעו בשבע בבוקר ביום ראשון למחנה נתן ותסתדרו בשלשות. שם אתם לא תדברו עם החברים שלכם לשלשה, לא בגלל שאתם מכבדים את המפקדים יותר משכיבדתם את המורים אלא רק בגלל שאתם מפחדים יותר. כשהבוס ירים מעט את קולו, אתם תבינו מדוע, תרכינו ראש: 'ישבתי רגע'- התעצלתי', תכו את עצמכם, 'אני באמת תמיד מאחרת, אומנם זה דקה- שתיים, אבל זה נכון, זה מעיד על כל ההתנהגות שלי, אני לא מכבדת את מקום העבודה. אני צריכה להתחיל לפחד, אחרי הכל תלוש המשכורת שלי בידיה'.

 וכשיגידו לכם לשלם דמי רווחה באוניברסיטה- תתמרמרו ותשלמו, לא בדיוק תבינו על מה ולמה, ומה האגודה הזאת נותנת לי ואיך בדיוק עובדת הדמוקרטיה הלא ישירה? ואיפה הכסף ומי שואל אותי?? ויענו לכם שזו הדמוקרטיה וזהו מקרה קלאסי של הכרעת הרוב, ממש כמו שהסבירו לכם בשיעור אזרחות בכיתה ט' ובכל זאת נראה לכן שיש עוד כמה מאפייני דמוקרטיה שנשכחו כאן. כשבפרסומות יסבירו לכם שאם יש לכם תינוק זכר אתם צריכים חיתול כחול עם אזורי ספיגה זכריים- תלכו ותקנו את החיתול, גם אם הוא יקר יותר, הלא מנהגו של עולם הוא- 'לילדים קונים את הכי טוב שיש' וכשראש ממשלה יפחיד אתכם עם הפצצה האיראנית, תפחדו- תלכו להחליף את מסכות הגז (גם אם כבר הבנתם שהן לא יצילו אתכם) ותסדרו קופסאות שימורים במקלט."

חיילים ממושמעים או מלאי יראת כבוד

התלמידים שלי יושבים בכיתה. הם כבר בגיל שהם לא הולכים לכבוש שום כביש מידי המבוגרים, הם יושבים מולי ובקושי כובשים את הכיתה. מילים חרישיות מפריעות לי אבל אף תלמיד לא עומד כנגד עולם המבוגרים, אין כאן נסיונות לאי ציות אזרחי.

מלאי יראה אנחנו לומדים לציית למורה, לבוס, לאל, לתקשורת ולראש הממשלה. יום כיפור אינו יום של אי ציות אלא דווקא יום של התכופפות מול סמכות עליונה, הורדת הברכיים לארץ והתחננות, בקשת סליחה על כל הפעמים שחתרנו כנגד שלטון הרוב. גם אם אנחנו לא מאמינות בממשל של מעלה או ממשל של מטה, אנחנו מצייתות, אם לא מתוך כבוד אז מתוך פחד. הקהילה המציאה אלוהים שימשמע כי באישזהו שלב מורה לא מספיקה וגם לא הרס"ר בצבא.

היום, אני מעדיפה את האופניים שלי בכל יום שאינו יום הכיפורים. אני מעדיפה לנסוע באופניים על הכביש לא כשניתנת לי הרשות אלא כשאני לוקחת אותה. היום אני מבינה שאם התאגדותם של בני האדם מפחידה את האל סימן שהם עושים משהו נכון.

גיבורות

.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה נורמדיקלית | תגובה אחת

דרך דמעה שקופה

יערה

לואי הוא ילד שחום כבן שתים עשרה שהכרתי בחודש האחרון בביקורי בהודו, הילד הזה הילך עליי קסם מהרגע הראשון. הסיפור שלו, אחד מיני רבים שהתרחשו בגסט האוס "נראניין" בפושקר שבמחוז רג'סטן, סיקרן אותי. בכל בוקר היה יוצא לואי מחדרו מצוייד בבגד ים שחור וקטן של אדידס ומתכונן לקפוץ לבריכה. לאחר קפיצת חימום היה יוצא מהמים וקופץ פעם נוספת, כך ללא הפסק במשך כל שהותי בפושקר. מיום ליום קפיצותיו השתכללו, יום אחד הוסיף לואי כיסא ששימש לו כמקפצה, באופן הזה הוא הצליח לעשות סלטות באוויר ולקפוץ ראש לתוך המים, פעמים הוא היה רץ וקופץ, לא לפני שייבש במיומנות רבה באמצעות מגבו של ראול את שפת הבריכה לשם מניעת החלקה.

הבריכה, אליה לואי קפץ ללא הרף, הייתה קטנה כבריכת תינוקות ומימיה ירוקים כמי שלולית. בחום השמש של רג'אסטן היה צורך בנחמה ירקרקה. המים המלוכלכים השרו על דרי "נראניין" אווירה של קריבים- הליכלוך יצר אשלייה של מי טורקיז והשמש, אומנם בקושי נראתה בשמיים, אך צרבה עורות שחומים ולבנים כאחד. היו שם בריטים, אוסטרלים, צרפתים וספרדים שנהנו משיזוף אורינטליסטי למדיי. השלולית האהובה עלינו הייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה והרגעים מחממי הלב במיוחד היו הרגעים בהם הפציע לואי מתוך החדר שלו ושל אימו שנמצא בקומת הקרקע- אל מול בריכת הטורקיז.

הבריכה החלומית של נראניין ממעוף הציפור

לואי, שמשך את תשומת ליבי סיקרן אותי לא רק מפאת יופיו או דקיקותו אפילו לא רק משום אדיקותו וניתוריו המרשימים, לילד הזה הייתה אימא לבנה ומבוגרת, צרפתייה אמיתית ואבא לא בנמצא. מיהו אביו של הילד שמבלה את ימי הקייץ הלוהטים בפושקר שבהודו? המחשבות שאינן נותנות מנוח החלו להתרוצץ. כמובן שהאב המסתורי יכול להיות ברגעים אלו במרסיי, אולי הוא עובד בפרוייקט פריזאי חדש, אולי הוא בשליחות בבריסל ושילח את ילדו ואישתו לנפוש מעט בעולם השלישי, אולי האבא אנטילי (מה שמסביר את גוון העור של לואי) אולי החום השוקולדי הוא עירוב של לובן אימו והשחור משחור של אביו? אני תוהה ולואי ממשיך לקפוץ ולרוקן את מי הבריכה לשפתה שאינה יבשה עוד. דפי הציור שלי נרטבים, אבל לי לא איכפת מולי מתאמן פלא. ילד שללא ספק הולך לשבור לבבות.

הבריכה בימיה הטובים

אני חושבת על ליבה של אימו שמטיילת לבדה עם ילד בן תריסר חורפים. מה עושה האם הצרפתייה כשהבן מקפץ לתוך שלולית טורקיז? אני הולכת ומרכיבה אט אט את סיפורו של לואי ואת סיפורה של אימו. בדלי מידע מכל כיוון מביאים אותי למסקנה האחת והיחידה: ללואי יש אבא הודי. לואי אוהב את הודו ואת הקייץ בהודו וכך פעם בשנה יוצאים האם והבן למסע שורשים. האם לואי רואה את אביו? או שאימו מביאה אותו רק כדי שיספוג אויירת אבותיו ולואי רק מכניס אוויר הודו מלוכלך לביטנו כדי שידע מאיפה בא (חוץ מהעובדה שהגיח לאוויר העולם מהכוס של האמא שלו). לואי כך מתברר הוא מרכז הסיפור שלי, ילד שגדל ללא אחים וכך למד להעסיק את עצמו- קופץ כל היום לשלולית ובין לבין מצייר אוניות פירטים בעיפרון על גבי פיסות נייר, מחפש מחק וקורא 'מאמה' מפעם לפעם. אך מה עם אימו? אם חד- הורית הנושאת את העול לבדה. האם יטרחו לספר את סיפורה של האישה המגדלת את לואי הגיבור השזוף- שדוף שלי בגפה?

מיהי אימו של לואי? מהיכן מגיעים כל הקמטים החורשים את פניה? מה עובר עליה ביומיום הצרפתי? להיכן מצטמצם הדיכאון (גם זה שלאחר הלידה)? הייתכן שמשברי החיים נעלמו לחלוטין? האם אמהות מפסיקות להיות נשים? האם הן מפסיקות לייצר דמעות? נשים שהופכות אימהות ממשיכות לבכות רק למראית עין. הן דומעות ביום אירוסיו של הבן או בנפילתו בקרב, בנוסעו או בשובו מהצבא כאשר הוא רוכן ונושק ללחיין ואולי זולגות הדמעות מפאת החרם השכבתי האחרון, אך האם האישה שהיא אמא של לואי בוכה דמעות אישה? ברבות השנים מתברר, הן בדרך כלל בוכות במחשכים של חדרי שינה או שירותים, אבל היו בטוחות- הן בוכות. אימהות מסתירות את הבכי שלהן בדרך כלל מילדיהן, הן אינן רוצות להשאיר צלקות על הרכים בשנים. הן רוצות שהילדים יאמינו בעולם שאינו קיים, עולם שבו רק ילדות בוכות.

היכן מסתתרת האישה הדומעת שהיא האמא של כל אחת ואחד מאיתנו? האם אמא מפחדת מהמוות? אני יודעת שאמא שלי מפחדת. אימי החזקה, הכל יכולה, העובדת, המפרנסת, המבשלת, לעיתים צועקת אך בעיקר דואגת. ההבנה הזאת שאמא שלי בוכה היא הבנה שאני מטפחת כבר שנים. תחילה היה לי צר על חייהם של הוריי שחיים רק בשביל לספק את צרכיי וצרכי אחיותיי. אילו מן חיים אלו שאלתי את עצמי, חיים של שיעבוד ליצורים חיים שאינם היא עצמה, אך דבוקה בהם השייכות התרבותית- הם שלה.

מתי הפכה אימי מבת אדם רגישה לאינסטינקט אימהי מהלך? אחד מהסיפורים המכוננים של ילדותי הוא הסיפור על היום בו נולדתי. האחות הגישה אותי לאימי ואימי ציינה שזהו יום הולדתה, האחות כתגובה בירכה אותה, 'הנה מתנת יום ההולדת שלך'. האם זו המתנה הטובה ביותר שאימי יכלה לקבל? אמא הפכה ברגע מבת אדם לאם, אפילו את יום ההולדת תצטרך לחלוק מעתה. אני היא המתנה והעול שתאלץ לשאת והיא מפנה מקום בחייה הגדושים גם כך לתינוקת.

בכל זאת, מדיי פעם יצוצו בכל זאת עקבות המעידות על אישה בבית: אמא רבה עם אבא, אמא מתפרצת בזעם על אחותי, אמא יוצאת בסערה מהבית.

האישה שהיא אמא שלי התגלתה ברוב תפארתה ממש זה עתה. אמא שלי באה איתי להודו, שם ראיתי אותה בוכה, בוכה באמת, לא כמו אמא אלא כמו בת אדם כמו א'- כמו מי שהיא. ראיתי את אמא שלי מגיבה לאינטנסיביות של החיים ושל הודו. הרגשתי צורך להגן עליה, לחבק אותה, להרגיע אותה, להראות לה שהכל כל כך בסדר ושאין בכלל ממה לדאוג. הייתי מבועתת אבל עזרתי לה להרגיש שהעולם לא דפוק, שהכאב יעבור. עשיתי בשבילה מה שהיא עשתה למעני שנים רבות כל כך.

לילה אחד ברישיקש, הודעתי לי' 'אני לא רוצה ילדים', 'ילדים, זה קשה, זה דורשני, צריך לטפל בהם'. חשבתי לעצמי שברגע שיהיו לי ילדים אני כבר לא אהיה בת אדם. הם יראו בי אמא, תפקידי ילך לפניי, לא אהיה עוד אישה בעיניהם הגדולות התרות אחר דמות מגנה. הם לא יראו אותי כמי שאני (גם אני ככל הנראה לא אראה אותם כמי שהם, אלא כילדיי).

ואז פגשתי את לואי. הרגע המיוחד ביותר היה שלואי פנה אליי, הוא שאל אותי באנגלית, אם אני מציירת, ועניתי לו שכן, הוא ביקש לראות. ילד בן שתים עשרה גרם ללחיי להאדים. לואי התרשם מהצבעים ומהעולם שיצרתי במחברת הציור שלי. הילד הזה שהוא אחד מקרני האור בטיול שלי הוא העבודה היומיומית של אם חד- הורית ובכל זאת הוא מרגש אותי ברמות שעלולות לתעתע ולגרום לי לתהות שוב לגבי הבאת ילד לעולם שכולו כאב. עולם מלא בעוני ובפחונים, מלא בליכלוך ברחובות, בנהרות ובבריכות מלאות בסחי וחרקים, עולם שיש בו עכברושים שעלולים להבעית אותו, רעבים שדופקים על חלון הרכב או הריקשה שלו ומבקשים נדבה. עולם של שקרנים בזויים, מעסיקים רודפי בצע ולומפנפרולטריון, דמויות שלא ניתן לתאר בסיוטים הארורים המפעילים את בלוטות הזיעה הקרה. עולם של כלבים חולי כלבת ואופנועים שמתהפכים ברחובות, עולם של איידס ועוד מיני מחלות, לעולם הזה אני אכניס לואי קטן שיצייר לו עולם פנטסטי  בזמן שאני אצטרך לדאוג לא לבכות אל מולו, להפסיק להיות בת האדם שאני כדי שיוכל לקפץ לו לתוך שלוליות בידיעה שאמא שלו חזקה דיה להגן עליו.

רישומיי מפושקאר

פורסם בקטגוריה הגיגית | 5 תגובות

We are the Highway

 יערה

מחר אני מוציאה את החדר שלי לרחוב.אני עושה את זה במסגרת תערוכה, שלישית במספר. בתערוכות הקודמות הוצאתי את העבודות שלי לרחוב ולאחר הפתיחה העבודות נשארו ברחוב ובשביל הרחוב. העבודות הופכות מפרטיות לציבוריות והציבור רשאי לעשות בהן ככל העולה על רוחו.

ילדה טובה ירושלים

ונוס נולדת מהכוס

נרתיק

מחר מיזם האומנות שלי, "אומנות לכל פועלת 3", יוצאת לדרך. אבל הפעם הלכתי צעד אחד נוסף קדימה: אני מוציאה את הזיכרונות שלי לרחוב ומשאירה אותם שם. כשאני מנסה לחזור אחורה ולהבין את ההחלטה שלי אני מתעכבת על הרחוב לעומת הבית, על הרצון של רבות ורבים מאיתנו לצאת אל הרחוב.

בקיץ הזה אנחנו לא רק יורדות מהבית לרחוב, אלא יורדות לכביש. איך מחליטות לרדת מהמדרכה אל עבר ההכביש? לעיתים ההחלטה אינה מחושבת והיא נובעת ממש מנפילה לשם, המדרכה צרה מדיי היא לא מצליחה להכיל את ההמון, זוהי תוצאה טבעית של דחיקת אנשים לפינה קטנה- בסוף זה פשוט מתפוצץ. אם נקח נשים כמשל, נוכל להבין מדוע הן מואסות בקונפורמיות של הרחוב- כאשר 87%  מהנשים בתל אביב מתלוננות על הטרדות רחוב (כולנו ביניהן), הן מבצעות אקט מחאתי של ירידה לכביש. אני יכולה להבין גם ירידה לכביש במובנה היצאני של המילה, כשאישה נדחקת לשולי החברה היא מרגישה שאין ברירה אלא לרדת לכביש.

**

בכל יום כשאני יוצאת מהבית אני עולה על האופניים שלי ומתחילה להתגלגל אל עבר תחנת האוטובוס לבית הספר. בהיעדר מסלול אופניים בדרום העיר אני שואלת את עצמי האם עלי לנסוע על הכביש או על המדרכה? מחד במדרכה הסיכוי למיתה נמוך בהרבה מאשר בהתגלגלות על הכביש, מאידך המדרכה תמיד הייתה לי צרה מדי, יש בה בליטות ויש שם הולכי רגל כעוסים שיכולים לצעוק עלי ללא מחיצת זגוגית הרכב ואילו הכביש חלק, זוהי דרך המלך (עד שרכב חותך אותך).

השנה, רבות ורבים ירדו לכביש, כי לא היה להם מקום על המדרכה הצפופה, כי דחקו אותנו לפינת הרחוב ולא נותרה ברירה. ברגע שירדנו לכביש ניסו להעלות אותנו בחזרה וכשסירבנו בתוקף אסרו אותנו מאחורי סורג ובריח ומנעו מאיתנו את חופש התנועה לחלוטין. אנשי הממסד, ביניהם הממשלה והמשטרה שאותם אני ממשילה לרכבים שעל הכביש, לא הבינו שמי שירד פעם אחת לכביש וחש את החלקלקות והאדרנלין שהוא מספק ירד לשם פעם נוספת.  הקו העדין הזה, שצבוע רבות  (בעיקר בתל אביב ) בצבע האדום, הוא קו עדין.

מאין ברירה זו הפכה לחוויה ממכרת. הבנו שלא נרצה לוותר על העוצמות שבירידה לכביש הראשי. הבנו שאנחנו הכביש הראשי, שהמדינה נועדה בשבילנו ולא להיפך. מהפכה קופרניקאית של ממש. כעת כשהמהפכה התודעתית נעשתה אנחנו יוצאות שוב ושוב עם הוכחות המעבדה.

We are the Highway

עד לפני שנה לא הרגשתי שאני בכביש הראשי של חיי. חשתי שהכל מתפרק, שאנשים שוברים אותי, רומסים אותי. חשתי שהבחירות שלי לא נכונות, שאני לא יודעת להבדיל בין טוב לרע, שאין לי את זה. איך יכול להיות שהכל כל כך בינוני? איפה אני ואיפה הכביש הראשי? חשבתי לעצמי שבחיים לא יהיה לי בית ושאלתי את עצמי האם העתיד שלי הוא נדידה? האם עלי לצאת לגלות כמו אבות אבותיי היהודים הקדמונים? הרגשתי כ'יהודיה שנשבתה'- אני צרכיה מרכז, צריכה בית אמיתי. במקום זה אני בכביש ללא מוצא עם אופניים מפונצ'רות.

נסעתי להודו. קניתי כרטיס ואחרי שבוע של חרדות בלתי פוסקות ממש בתחילת המחאה החברתית של הקיץ שעבר טסתי. אני זוכרת שלפני הטיסה ירדתי בשדרות בן ציון ברגל ורעדו לי הברכיים, נטרפת על דעתי, לא יכולה להכניס דבר לפה, לא מצליחה להירדם. הייתי הזוייה, חרדתית. י' אמר לי שתמיד אני יכולה לקחת את המטוס הראשון בחזרה לארץ. שאלתי אותו אם הם יצחקו עלי? והוא אמר לי שברור, אבל זה בסדר. ניסיתי לחייך, להראות שנרגעתי אבל בפנים מהלומות הלב לא שכחו לרגע.

אחד הפחדים העיקריים היו שהכל כאן ימשיך כמסלולו, שלא אהיה חסרה לאף אחת, שישכחו אותי. טסתי בעיניים עצומות בפחדים וכאב לב. אין לי מושג לאן פני מועדות. הודו היבשת הגדולה הזאת, מיהי ומהי? איפה אני ואיפה היא. מיליארדי הודים ואני, איך יראו אותי שם? אם פה אני שקופה מה יהיה בסטטיסטיקת המיליארדים? פחד ואימה פוגשים אותי בטיסה, בנסיעה באוטובוס, בצחנה, באוכל… אבל זה עובר, אני בחיים. לא כואבת לי הבטן בכלל. הראש במקומו, לא מסריח מדיי, גם לא צפוף לי, יש לי סבלנות, אני בסדר.

ואז זה קרה: נסיעה שהתארכה לשבע עשרה שעות  הולידה מחשבות. אז מה הצלחתי להשיג? שאלתי את עצמי. אני בת עשרים וחמש ויש לי תואר ראשון, אני מורה. הייתה לי חרא של שנה ואני בהודו. הסתכלתי על כף היד הלא כל כך ענוגה שלי והתבוננתי בטבעת הווג'יינה שלי, וג'יינה פלאוור. הכנתי אותה אצל אסתיר, הצורף ההודי. בגלל שפחדתי שתהיה מינית מדי ושאנשים ישר יבחינו בקיומה וינסו לחדור עיטרתי אותה בעלי כותרת וכך היא נוצרה "פרח הכוס שלי" ובתרגום חופשי לאנגלית, בשביל אסתיר, כיניתי אותה "וג'יינה פלאוור". אסתיר טען שזאת "וג'יינה פלאוור פורנו" כי היא מדוייקת מאוד ולי לא נותר אלא להסכים איתו. הבטתי בה והיא הביטה בי. אחרי כעשר שעות של נסיעה היא התחילה לרקד אל מול עיני, היו לה ידיים ורגליים והיא פיזזה. ראיתי אותה מתכווצת ומתרחבת בתקווה למצוא אהבה. החלטתי שברגע שאני מתיישבת ומוצאת את מקומי ברישיקש אני כותבת את הסיפור שלה.

אל מול הגנגס שם ישבתי גם בכיתי כתבתי את סיפורה.

חזרתי מהגלות כשבאמתחתי מרכז החיים שלי. הרגשה עמוקה שהמרכז שלי הולך איתי ושדרך המלך היא הדרך שבה אבחר ללכת.

על גדות הגנגס שם ישבנו גם בכינו

***

כשהלכנו בשבת באבן גבירול וכבשנו ברגליים (כמו שלימדו אותנו אבותינו הציוניים שלעיתים הם מתכחשים לנו ולעיתים אנו מתכחשים להם) את תל אביב, הרגשתי עוצמה ואדרנלין שאני מרגישה רק כשאני מציגה את מעשה האומנות שלי. ההתארגנות העממית הזאת הייתה מעשה אומנות. השתלטות על הכביש היא הנסיון להמציא מחדש את היומיום ולא ללכת בשבילים המוכרים.

ההליכה על הכביש המהיר היא הנסיון לבוא ולומר, העיר הזאת שלנו, המדינה הזאת שלנו, אנחנו הכביש המהיר, אנחנו הדרך הראשית, אין מרכז מלבדנו. המרכז הוא כל מקום שאליו נבחר ללכת שאליו נצעד. אנחנו יוצרים גלים בים של פורענות.

זו אחת הסיבות שאני מוציאה את החדר שלי לרחוב בעוד כמה ימים: אני קובעת שאני המרכז ולא סך החפצים שאגרתי בחיי. המרכז הוא אני, הוא המילה הכתובה, הוא אמירתה. המרכז הוא הכביש הסואן או הרחוב מולו אנו ניצבים והוא שלנו, של כולנו. אסור שישלט על ידי יד נעלמה – הוא עממי, יש בו מקום לכולם והוא הופך את כולם למרכז.

בשבת ההיא באבן גבירול הרגשתי שאין עוד מלבדנו, שאנחנו בלתי מנוצחים. ככה הרגשתי גם על הכביש הפתלתל והעקום בהודו, מיליארד הודים מסביב ואני. אני כאן ובכל מקום, בלתי מנוצחת בלתי מתפשרת אני לא הגלגלים המסתובבים על הכביש אני הכביש, הדרך. אנחנו לא אור הירח אנחנו הלילה.

פורסם בקטגוריה הגיגית | 2 תגובות

מחאה חרדתית

ליבי

אבא שלי הוא לא נוחי דנקנר אבל הוא גם לא בדיוק משתייך למעמד הביניים. כעו"ד ואיש עסקים בעל הכנסה גבוהה המחאה החברתית עלתה לו, לטענתו, מאות אלפי שקלים. 'את עלית לי מאות אלפי שקלים' הטיח בי הטייקון שלי בטלפון בעת שנזף בי על השתתפותי בהפגנות לא חוקיות שיעלו לו עוד כמה אלפי שקלים רק על שחרורי בערבות ממעצר וניהול ההליך המשפטי. שלא לדבר על כך שאני הורסת לעצמי את החיים, הוא אמר, ואם אני חושבת שכתב אישום ותיק פלילי זה דבר של מה בכך אז אני טועה. 'עם תיק פלילי את בחיים לא תמצאי עבודה' סיכם העורך דין.

כן, אני כבר כמעט שלושה חודשים מובטלת. בשנה האחרונה החלטתי לעשות הפסקה מתחום החינוך, לוותר על משכורות העתק שמקבלים מורים ומורות במדינת ישראל ולנסות את מזלי בתחום התקשורת, החלום הגדול: להיות עיתונאית. התחלתי לעבוד כתחקירנית במשרה מלאה בחברת הפקות בדרום תל-אביב בתשלום של 1000 שקלים לחודש. 10 שעות עבודה ביום. 5 שקלים לשעה. ככה זה כשאין ניסיון, אפשר לרמוס אותך, לנצל. הובטח לי ששכר הרעב הזה (שאפילו מהגרי עבודה לא מקבלים) ניתן כחודש ניסיון ולאחריו, במידה ואוכיח את עצמי יעלה השכר ל- 6000 שקלים בחודש. למרות שהוכחתי, הודיעה לי המפיקה שאין תקציב ואם ארצה אוכל להישאר בשכר של 4000 שקלים (ואת כמובן גם יכולה ללכת). נשארתי.

זמן קצר לאחר מכן כבר עברתי לחברת הפקות אחרת, שם כבר הרווחתי 6500 שקלים. עשיתי את עבודתי נאמנה ונפלטתי החוצה עם סיום הפרויקט כי ככה זה בתעשייה, פרויקט מתחיל ופרויקט נגמר ובעיקר פרויקטים רבים מוקפאים כי התעשייה היא אולי הנפגעת העיקרית מן המחאה החברתית בקיץ שעבר.
אין פרסומות- אין תקציבים- אין פרויקטים, המשוואה פשוטה. כבר אז שמעתי את הקולות: דפקנו את עצמנו, המחאה החברתית הרסה אותנו ולא הבנו בכלל שזה מה שאנחנו עושים. מחאה ארורה.

אני שוב מובטלת ובכלל רוצה להיות עיתונאית, איך לעזאזל מצאתי את עצמי עושה תוכניות ריאליטי? אבל בעיתונות אין עבודה ואין כסף ואני שוב חיה על חשבונו של אבי, אותו אדם שכנגדו אני בעצם יוצאת להפגין. יורקת לבאר שממנה אני שותה. לצידי אנשי תקשורת רבים. הם לא רוצים לצאת לרחובות יותר. הם לא רוצים לירוק לבאר שממנה הם שותים. ערוץ 10 כמעט נסגר, הזכיינית רשת במצב קשה, משרדי חברות ההפקה התרוקנו מאדם… יכול להיות שעוללנו זאת לעצמנו?

אני רוצה לנפץ את הזגוגיות, לשבור את מכונת הכספומט, אבי הוא הבנק שלי ואנחנו הרי לא אוהבות בנקים, במיוחד לא כאלה שנקלעים בדרכינו כשאנו משולהבות בצדקתנו, אבל את הבנק הזה אני אוהבת מאוד, אוהבת ושונאת את תחושת התלות, רוצה להשתחרר ולא מצליחה.

השמשה המנופצת של בנק הפועלים

אני גם לא אמורה להצליח- זו השיטה. הפכנו תלויים בבעלי ההון ועכשיו לצאת כנגדם זה קשה. קשה מאוד. קשה להיות אופוזיציה מבית ולצאת כנגד אבי, כי אם לא אבי הייתי ברחוב ולא למטרות מחאה. קשה גם להמשיך ולצאת כנגד אותם טייקונים שממנים את התעשייה ממנה גם אני רוצה להתפרנס.
זה ודאי קשה למערך העובדים העצום של קבוצת שטראוס, אפריקה ישראל ושאר העבדים של בעלי ההון. יש להם משפחות. הם לא יכולים להרשות לעצמם שהמפעל ייסגר.

זה קל לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב שצריכה חסויות ליום הסטודנט ולא משנה אם החסות הזו מגיעה מעיתון ישראל היום, נייקי או יצחק תשובה, העיקר שהכסף מגיע. זה גם קל כנראה לאיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, שרוצה לגייס תרומות בכל מחיר גם אם זה אומר לפנות לדנקנר, העיקר התחת של שמולי, העיקר הקריירה הפוליטית וזה בודאי היה קשה מאוד לסגנו, עפרי רביב להתפטר לפני מספר ימים בדיוק מאותן הסיבות. גם למיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב ויו"ר סיעת מרצ במועצת העירייה, לא היה קל להתפטר ולוותר על הכסא הנחשק יחד עם כל חבריה לסיעה ועכשיו גם הגיע זמנם של סיעת "רוב העיר" ו"הירוקים" לצאת מהקואליציה כי פשוט אין ברירה אחרת ואי אפשר להשאר רק כי זה קל ונוח. אם לא נעשה את זה ניתן לגלגל להמשיך להסתובב וניתן להם שם למעלה להמשיך ולירוק עלינו. לסגור ולפתוח את הברז כרצונם.

המשכתי לחפש עבודה, הלכתי לעבוד בחנות בגדים ברחוב שיינקין, כי אין מה לעשות צריך כסף, רק שהכסף נסע עם מנהלת החשבונות של הרשת לחופשה ואם היא בחופשה אז אין משכורות. נכון לא נורא?! לא קרה שום דבר. חודש הבא. בעל הדירה יחכה, החשבונות יחכו, גם האוכל יחכה, מה צריך אוכל? מזל שלי יש אבא שלא ייתן לי להישאר רעבה ולא ייתן לאנשי ההוצאה לפועל להתדפק על דלתי והעיקר שקבלתי קידום מהיר ואני כבר אחראית משמרת שמרוויחה 24 שקלים לשעה עם בונוסים יפים. גם לא נורא שמנהלת החנות מפלה עובדות ולא מקבלת אותן לעבודה על בסיס מראה חיצוני בלבד, מזל שאני לא שמנה וגם לא נורא שתיקנו את מצלמות האבטחה בחנות ועכשיו צופים בי מתחילת המשמרת ועד סופה.

אני חשבתי שנורא ואיום והתפטרתי. זה היה קשה להתפטר אבל גם קל. קל להתפטר ממקום אידיאולוגי כשאפשר לקחת כסף מאבא. קל וקשה כי כמה כבר אפשר לקחת?! את המשכורת שכבר הלינו לי המשיכו להלין. לרשת חוקים משלה ומסתבר שמשכורות נתן לשלם לעובדים עד ה-15 לחודש. בכל זאת מנהלת החשבונות רק חזרה מן החופשה והיא צריכה לנוח. גם היא עובדת, גם היא שווה יותר.

בימים אלו, יותר מתמיד אני מרגישה את המחאה על בשרי. אני מרגישה מה זה אומר להיות העובדת הקטנה. המנוצלת. זו שלא צריך לשלם לה על התלמדויות, זו שלא צריך לשלם לה שכר בסיס, זו שלא צריכה לקבל משכורת בזמן וזה רק אם היא ברת מזל ובכלל זכתה למצוא מעסיק/ה. זו שלא מצליחה לשלם שכר דירה וחשבונות, זו שמקבלת טלפונים מהבנק שחסמו לה את הכרטיס והנפיקו לה דיירקט שלא עובר כי אין לה כסף בחשבון. זה גם לא חשוב אם יש לה תואר ראשון, שני או דוקטורט. אנחנו שקופות. אין דין ואין דיין. הכול למראית עין ובימים האחרונים נראה שגם על מראית העין החליטו לוותר. נחנוק, נמשוך בשערות, נכה, אם לא הצלחנו עם שטיפת המוח אז נדכא את המחאה בכוח הזרוע ואם הזרוע חלשה מדי נביא גם פרשים.

אז תביאו את הפרשים, את כדורי הגומי, את היס"מניקים, תביאו לי צבא שלם. אני מוכנה. חמושה בתסכול ובזעם. כבר אין לי מה לאבד. כבר אין מה להפסיד. תחריר זה כאן. זה אנחנו ואנחנו לא מפחדות (אולי רק מאבא).

פורסם בקטגוריה הגיגית | 2 תגובות

החופש הגדול: גאולה מיחסי הכוחות

יערה

נותר עוד יום אחד עד לצילצול שיגאל אותנו מיסורים קשים ויביא לסיומו של כאב חד. אנחנו מולידות את החופש הגדול אחרי שהתבשל, במקרה שלנו במשך עשרה חודשים. השבוע האחרון הוא צירי הלידה שלנו, הם דוחקים, כואבים, ממרמרים, גורמים לנו לשנוא את העולם, שונאות את הממסד הפטריארכלי שהביא אותנו לסבל העז הזה, רוצות להוקיע מתוכנו את כל מה שקשור לו. החופש הגדול הוא השיחרור שחיממנו במשך עשרה חודשים ועכשיו הוא לוהט, דווקא הוא המענה למורה הצמאה אשר עומדת אל מול ברזייה שמספקת  זרזיף חלוש של מים מהבילים כמו מרק חם בשלהי אוגוסט בסיני. ואף על פי אנחנו מצפות. במקום שהילדים יעמדו ליד השער ויצפו אנחנו עומדות שם, גועות כפרות המחכות לשיחרור. והשער הזה עוד יפתח לא לפני שיוציאו את נשמתנו בישיבה אחרונה ועוד השתלמות ועוד רוגלעך בחדר המורים.

וכשנשמתנו מיוסרת וגוועת ברעב אנחנו משוחררות. הרחוב אז יטען 'גן עדן של עבודה! יותר חופשות מלימודים, על מה אתן מתלוננות?' אני לא מתלוננת, ומגוחך לטעמי לצרף את תלוש המשכורת שלי כדי להוכיח עד כמה עלובים חיי, אבל  האמנה לי כשאני אומרת שחיים סבירים לא תוכלו להשיג מהמשכורת הזאת. לטעמי המשכורת אינה הבעיה העיקרית בעבודתה של המורה. הקושי נעוץ בסידרי הכוחות שהם תוצאה של מדיניות פטריארכלית מובהקת במשך שנים ארוכות.

סידרי הכוחות הללו מולידים השפלות יומיומיות, העוברות על נשים ותלמידיהן. בית הספר שכיום עובדות בו בעיקר נשים הוא מרחב שבו קיים ניסיון לשמר יחסי כוחות עוד מהתקופה שבה גברים שלטו ביד רמה במקצוע ההוראה וניסו להשליט עליו את המערך ההיררכי המוכר להם מעולם המבוגרים. נשים שחונכו מגיל צעיר לאימהות/ טיפול ואולצו להיכנס למערך הכוחות הבית ספרי כמורות, הולידו מארג משובח היוצר שני צדדים מושפלים שמעוניינים לפרוץ את השערים ולברוח.

סדרי הכוחות שעוצבו בבית הספר בין מורות לתלמידיהן אינם מתאימים לאתיקה שמייצרות נשים, אתיקה שהיא פרי חינוך שנשים מקבלות בדרך כלל, חינוך להקרבה וטיפול אימהיים.  נשים מקבלות את שוט החינוך ובידיהן שתי אופציות לשימוש בו, האחת היא אימוץ הפעולה החינוכית הקיימת, זו שעוצבה על ידי גברים ובזכותה נחשבו למורים ערכיים, קשוחים ומסורים שהצלחת התלמידים בראש מחשבתם- לפקח ולהעניש. אם תבחר המורה לנהוג כך היא תסתמן כמורה ביצ'ית ורעה, זו שכיף לשנוא;  הגישה השנייה, היא לקיחת השוט שהכריחו אותה לשאת וללטף איתו את ראשיהם הרכים של תלמידיה. כעת עלולה המורה להפוך לקורבן להשפלה, כיוון שהיא לא השכילה להבין את מערך הכוחות הקיים זה דורות, היא לא הצליחה להשפיל ולהחריף את הפערים ולכן ההנהלה או התלמידים יחטפו את השוט מידיה ויתנו לה על הראש (השוט משמש גם את הממונים על המורה שישתמשו בו כמכשיר הלקאה, והם ילקו את ידיה בכל פעם שתעז לעמוד על שלה). זהו המילכוד האכזרי מולו המורה צריכה להתמודד בכיתה בהישמע צילצול הכניסה.

השוט ואני

השוט הוא הקול, החיוני כל כך למורה, הוא יכול לעזור לי לקבל את הכוח שלו אני זקוקה כדי ללמד והוא יכול לעזור לי להשפיל. ועכשיו מסירה את הכפפות ויוצאות למלחמה- או אני או הם. הכיתה, המעוצבת כזירת מלחמה מעמידה את הגדולה אל מול הקטנים- נראה מי ישאר בחיים.

בכיתה ד' ענת המחנכת ביקשה מאיתנו להביא אטלסים לשיעור גיאוגרפיה, זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודענו למילה אטלס וללימוד בו. ביום למחרת הגעתי מצויידת בספר שמצאתי בביתי ועליו המילה 'אטלס'. זה היה אטלס לילדים והוא תיאר אילו חיות יש בכל חלק של העולם. ענת הביטה עלי ועל האטלס, 'מה זה?' היא צעקה, 'למה לא הבאת ציוד כמו שצריך?'.אני, שהייתי תלמידה 'טובה' ומעולם לא הסתבכתי עם מורות לא הצלחתי להתאפק וצעקתי עליה בחזרה שזה מה שהיה לי בבית. ענת התעצבנה שצעקתי ואמרה לי שאני חצופה ושזה לא יעבור בשתיקה ושהיא תדבר עם ההורים שלי. כמובן שבכיתי, ענת לא פנתה אליי בניסיון להסביר לי שאני לא צריכה כל כך להיבהל, ושהיא יודעת שאני תלמידה טובה שמגיעה תמיד עם ציוד ומכינה את שיעורי הבית. בקרב הזה הובסתי; 1:0 למורה ענת.

השנים חלפו, היכן אותה ילדה מפוחדת באישה שאני היום? אני ניצבת מול הכיתות שלימדתי השנה והפעם צעקותיי מופנות אליהם, לעיתים מופנות הצעקות לתלמידה אקראית 'די כבר', אני קוראת, 'כמה אפשר לבקש', הילדה נבהלת משפילה את מבטה או מביטה בי בעיני אילה מבריקות, הבכי חונק הפעם את גרונה ואני אל מול המבט הזה מפסיקה לתפקד למאיות השנייה, נזכרת בעצמי, אבל  גם 'כמה פעמים אפשר להעיר למען השם???' ואני ממשיכה לצבור נקודות.

ההשפלות שאנחנו מעבירות את התלמידים שלנו הן פועל יוצא של מערכת כושלת. המערכת הזאת קורסת גם כשהמורה מחליטה לשים את השוט על השולחן ולא להשתמש בו, הו אז הופכת ההשפלה הזאת פעמים רבות את פניה והמורה מפסידה את נקודות הזכות שצברה.

בשנה שעברה בשנת ההוראה הראשונה שלי חוויתי השפלות אין סוף מתלמידיי. ילדה אחת אמרה לי שהיא באה לנגב את הדמעות שלי בכיתה, ילד אחר אמר שהוא ראה אותי יוצאת עם חבילה של קונדומים עם בת זוגי (?) מבית מרקחת, 'השיעור הזה משעמם', 'את לא מצליחה להתשלט על הכיתה' היו קצת מהאמירות שסוננו לעברי באותה שנה. נקודות רבות הצטברו לטובת התלמידים. אבל המשחק הזה הוא משחק סכום אפס, אין מנצחים או מנצחות רק מושפלים ומושפלות ולא משנה מי הראשונה שסופגת, בסופו של יום כולם ישחזרו את השפלותיהן על האחרות.

לפני כשלוש שנים, הלכתי לי בעיר ילדותי, גבעתיים, ועברתי בסמטה צרה שהייתי עוברת בה כל יום בדרך לגן סנונית ובחזרה הביתה. בעודי הולכת לי בסימטה עבר מולי ילד קטן וירק. נזכרתי בילד מבית הספר הדתי שהיה יורק עליי ובועט בי כשהיינו נפגשים במקרה בסמטה הזאת כשהייתי ילדה קטנה (מיזוגן?). הזיכרון הציף אותי  והילד למולי הפך לילד ההוא. אני כבר בת עשרים ושלוש, לא יקום הילד שישפיל אותי, 'מה אתה טמבל' קראתי לעברו. 'מה?' הוא תמה. 'מה אתה יורק עליי?' 'לא ירקתי עלייך, אלא אחרייך', קלטתי שטעיתי. למה שירק עליי?? הורדתי את משקפי השמש על עיני סיננתי לעברו 'סליחה' והמשכתי בדרכי.

מה קרה לי שם כשזיכרון הילדות המשפיל הזה הציף אותי בעוצמה ובשיחזורו הולדתי טראומה נוספת על אחר. השפלות רבות שאנחנו חווים בילדותנו קמות לתחייה בחיינו הבוגרים, ואנחנו מושפעות מהם. אין פלא אם כן, שאנחנו מעבירות אותם הלאה.

מערך סדרי הכוחות לא משתנה בכיתה הוא רק מתעצם. הוא תוצאה של חינוך ארוך שנים, חינוך שטוען שיש שווים יותר ויש שוות פחות. מערכי הכוחות הללו מעצימים את ההשפלה, הם עוזרים לנו להבין שאין ברירה אחרת אלא להתגונן ואין הגנה טובה יותר מהתקפה. אז אנחנו מכינות את השוט על שולחן העבודה שלנו, מחכות לרגע העלבון שעוד קרוב להגיע ולהכריע אותנו, אנחנו מסרבות להיות במקום המושפל ומתכוננות להשתלח בילדים הרכים שרצינו ללמד שאפשר אחרת ובמקום זאת אנחנו משחזרות ומעניקות להם את הטיפול שקיבלנו אנחנו.

הצלצול האחרון קרב ומורות רבות מתדפקות על השערים. יהיה זה רגע מאושר שנצא שוב לחופשי. לחופש הגדול ביותר, זה המשחרר אותנו מסדרי הכוחות הקיימים, לפחות עד ה- 25 לאוגוסט.

הצלצול הגואל

פורסם בקטגוריה הגיגית | תגובה אחת

וג'יינה דנטטה או מאבק הזבל הלבן

יערה

מדי פעם אני משפילה מבט כדי להיזכר מה יש לי בין הרגליים, מזכירה לעצמי שאני אישה פמניסטית. הוג'יינה שלי שלא משדרת שום תנועה כלפי חוץ, היא לא איבר מין מדכא, אלא משחרר. היא משחררת אותי באופן אישי ובאופן פוליטי היא משחררת את כל מי שזקוקה לשחרור,  כל מי שמדוכאת. דרכי הפעולה שלה שונות, הן לא כוחניות או מרושעות, היא אינה זוממת להרע, רק לעשות טוב לעצמה, רק להשתחרר מעול הדיכוי. בימים האחרונים אני שואלת את עצמי: אם הוג'יינה שלי רוצה להשתחרר היא צריכה להיות מיליטנטית?

במרכז סיוע יש לנו סבבים פמניסטים במהלכם נשאלת שאלה מנחה וניתנת לכל אחת ההזדמנות לדבר אם וכאשר היא מרגישה בנוח. אחד הסבבים הנפוצים והאהובים בהדרכות בבתי הספר הוא הסבב "מה אני אוהבת בלהיות בת". התשובות חוזרות על עצמן: 'אני אוהבת להתאפר', 'אנחנו עדינות יותר', 'אנחנו מדברות על דברים'… פעמים רבות אנחנו מגיעות לטענה האלמותית 'אני אוהבת להיות בת כי יש לי האפשרות להביא ילדים לעולם' (לפעמים נדמה לי שאם לא אוכל או ארצה להוציא מהוג'יינה שלי תינוקות אני כנראה לא מספיק אישה, אולי היה עדיף איבר שמיטלטל, בלתי יציב).

יש לי סיבה אחת שבגללה אני אוהבת להיות בת שהפכה אישה, אבל לרוב אני לא אומרת אותה בסבב כי אני מפחדת שהנערות לא יבינו אותי ובסופו של יום הייתי רוצה שיתחולל חיבור וחבל לי לסבך אותן בפוליטיקה. אני אוהבת להיות אישה כי יש לי מאבק. מה יעשו אותם גברים לבנים עם כל הפריבילגיות שלהם? הם יכולים לדחוף אותן לתחת הלבן שלהם כשהם מתחילים לפתח מודעות פוליטית שקוראת לשוויון מגדרי. אני היא האישה, מי היא האישה אם לא כל אחת מאיתנו? המאבק הזה הוא מאבק אישי והוא גם פוליטי, ואני שמחה שיש לי חור שחור בין הרגליים, או כוס, או נרתיק שנסגר ונפתח בכל צעד שלי כי עכשיו אני יכולה להיות חלק ולשחק במגרש של 'לי מגיע ואני אלחם'.

הוג'ינה הורדרדה שלי לא מאפשרת לי להתנהל בכל מאבק. היא בהירה מדיי. גדלתי בגבעתיים. אתן מבינות? מי שגדלה בגבעתיים לא יכולה לדרוש עד הסוף צדק חברתי, 'גבעתיים' היא מילת קוד לבני ובנות אשכנזים ואשכנזיות. מה מכילה הגבעתיימיות שלי? זה לא רלוונטי ולא מעניין.

מעבר לזה שסבא ניצל מאושוויץ וסבתא ברחה דרך סיביר, הסיפור של אבא שלי לא מעניין אף אחת. אבא שלי הוא אשכנזי, התרבות שלו נמצאת כביכול בכל מקום במדינה הזאת, הוא מיוצג. מלח הארץ. האמת שלא, לא המשפחה של אבא שלי. המשפחה האשכנזית הזאת לא מיוצגת, משפחה של פולנים שממש לא היו מהשמנה והסלתה של המדינה הזאת, הם היו 'סתם' פולנים שהיו מדברים מעט יידיש, אוכלים כבד קצוץ, דג מלוח וגפילטע פיש בחג. המשפחה הזאת לא שחתה בתרבות המקומית. הם לא ישבו בכסית ליד אלתרמן, לא ביקרו באקדמיה, לא היו מפא"יניקים, לא התקרבו לרמת אביב. הצביעו ליכוד.

לאבא וסבא היה עסק משותף וסבא השאיר הרבה חובות. יום אחד כשהייתי בת שבע לערך, אחרי שהסבא הפולני שלי, קלמן, נפטר, התקשרה הביתה אישה וביקשה את אבא, הלכתי לקרוא לו (לא היה בית גדול, אבל הוא לא ענה וחשבתי שאולי הוא נרדם), כשראיתי שהוא לא בבית הבנתי שהוא אצל השכנים האשכנזים שלנו וחזרתי לטלפון לומר לאישה מצדו השני של הקו שאבא אצל השכנה, האישה התחילה לצרוח שאני שקרנית ושאבא שקרן ושיבוא כבר לטלפון, הבן זונה לא יתחמק בקלות מהחובות. אני לא חושבת שאבא שלי התכוון מעולם להתחמק מאיזשהו חוב, אבל לא היה לו איך לשלם והוא היה עצבני וצרח רוב הזמן. הבית היה כמרקחה.

יש שיאמרו שבגלל שאבא שלי היה אשכנזי אז מלכתחילה לו ולסבא היה עסק. אולי. אבל מה שבטוח שזה לא היה החלום של אבא שלי, החלומות שלו התגלו רק בגיל מאוחר כשהוא הפך להיות שכיר ועבר את משבר גיל החמישים, הוא התחיל לכתוב שירה. עומד במרכז הסלון ומקריא שירה  מהלב לבנות תערובת לבנות. השכלה אקדמית- אין. גם לא השכלה תיכונית.

כשאימא הלכה לרשום את האחיין שלה שחזר לארץ אחרי שבע שנים בגלות ההולנדית לתיכון אורט בגבעתיים, התיכון שבו אבא למד, היא חיפשה את אבי באחת מתמונות המחזור הגדולות במסדרון. היא לא מצאה את אבא שהצהיר מאוחר יותר שאת אורט טכניקום הוא לא סיים ולא הגיע לתעודת בגרות.

מצטיירת כאן תמונה קורבנית, אבל אני לא קורבן, בכל זאת גדלתי בגבעתיים (לסבא היו נכסים בנווה צדק, הוא מכר אותם בשביל דירה משפחתית בגבעתיים, לא צפה את הביקוש), ואם גדלתי בגבעתיים ולבנה אז מי אני? וויט טראש מכף רגל ועד ראש. אני לבנה כך שקורבן אני לא. לסבא וסבתא וגם לאבא היו פריבילגיות הם פשוט לא ידעו לנצל אותם. כמה טיפשים אפשר להיות?

אז מה לי ולמאבק עובדים? מה לי ולפמניזם מזרחי כפי שהוא משתקף ברשת? 'אמא שלך עיראקית? לא מספיק. את לבנה.' 'אמא שלך מזרחית למשפחה מרובת ילדים?' את עדיין לבנה.

איך אפשר לפתוח את הפה? האם עליי להמציא את עצמי ואת נישת המאבק שלי? מאבק וויט טראשי. "אני קוראת לכולן להתפקד. כל מי שהגיעה עד גבעת חביבה ולא מצאה עצמה לא כאן ולא שם, לא שחורה ולא לבנה מוזמנת למאבק של ה'זבל הלבן'. כאן מקבלות את כולן, כאן כל אחת יכולה לדבר את הקושי שלה, כאן מסתכלות למטה, אל עבר הוג'יינה ורואות שכל וג'יינה שונה אך שווה. כאן משתחררות ומשחררות את מי שרוצה להשתחרר. במאבק של הזבל הלבן אנחנו לא מעיפות אגרוף בפות לכל מי שלא ורודה. גם לא לכל מי שלא ורוד."

פמניזם: אשכנזיות, מזרחיות ואין לנו חוש הומור

אמא היא בת לזוג הורים מהגרים מעיראק, ערבים (ערבים אמיתיים, אבל אל תגלו). הם הגיעו לארץ ושמו אותם במעברת "הר טוב" בבית שמש. לסבתא היו הרבה ילדים ובגיל צעיר אמא נשלחה לפנימיה בחיפה שם בילתה את ילדותה, שם התאהבה לראשונה וחוותה אכזבות ילדות ושם ככל הנראה פיתחה את 'החלום' להיות מנהלת חשבונות. בהמשך הגיעה אמא לקיבוץ כילדת חוץ, אבל היא לא הצליחה להידבק בחיידק הקיבוצניקי ולא הפכה לציונית מחוברתת, בינתיים סבא וסבתא עברו לגור בפרדס כץ, אחת השכונות היותר "מתקדמות" במרכז הארץ. אמא חזרה לקיבוץ אחרי הצבא ואחרי תקופה של חוסר הסתגלות עברה לתל אביב. אימא  אמרה לי היום, שאם היא לא הייתה מכירה את אבא היא בחיים לא הייתה גרה בגבעתיים ולא משנה כמה היא חזקה וכמה טוב היא מטפלת בעניינים הכלכליים של הבית.

הסיפור של אמא שלי ושל נשים אחרות צריך להישמע. ולמרות הסיפור שלה שהוא הרבה יותר מהמילים המעטות שהקדשתי לו, הוא לא הסיפור שלי ואני נזהרת בלשוני. אני לא רשאית להיות חלק מהמאבק ואני לא רוצה לפלוש למרחבים לא לי, אני הרי לבנה. מותר לי להילחם רק במלחמה הלבנה שלי. רק כשזה לבן מול לבן. ואני בלי תרבות מוזיאונים, ספרות או תיאטרון מהבית, מה אני בכלל שווה? הלבנבנות שלי היא 'וויט טראש' מזוקק שהמאבק שלו שקוף.

האם בגלל שאני לבנה אין לי זכות לפתוח את הפה? להביע עמדה? האם כל עמדה תתפרש כגזענית? מישהי יכולה לספר לי איך נחלצים מהמורכבות הזאת? האם בגלל שאני לא כהת עור אני לא יכולה ללמד ילדים מזרחים? נשאלתי 'איך התלמידים המזרחים קיבלו את זה שיש להם מורה אשכנזייה?' הם לא קיבלו את זה טוב, אבל הם לא קיבלו שום סמכות ממסדית  בצורה טובה גם כשהיא באה בשחור , בחום או בצהבהב.

מודרת מהמחאה ומהיכולת להבין שוליים או הזנחה בגלל צבע העור שלי (לא אני לא אקרא לזה גזענות, לא רוצה לסרס את השיח), אני מבינה שיש כאב שאני לא יכולה להבין, שיש מאבק עוצמתי שיש לו צבע שונה משלי, המאבק של הפמניזם המזרחי הוא מאבק קריטי, אמיתי ומעורר הערצה. אני מוצאת את עצמי משפילה את המבט אבל במקום להתקפל ולקחת צעד אחורה אני רואה את הוג'יינה שלי, היא מסמלת לי שמותר לי ואני צריכה להילחם על מקומי, שאני יכולה לשחרר את עצמי ואת כל מי שרוצה בכך. היא מזכירה לי שבחרתי בדרך אחרת, שבחרתי לייצר מאבק לא מיליטנטי, שכפרתי בשיטה הגברית הקיימת ובכך המאבק שלי רדיקלי.

הוג'יינה שלי היא אישית אבל היא גם ישות פוליטית משחררת, היא לא דנטטה- נשכנית, לא סוגרת את שיניה על מאבקן של האחרות.

*

ממחברת השירים של אבא שלי.

אבות אבותי סוחרי תבואות
בערבות רוסיה
והרבה בנות שרוצות להיתחתן

ערבות שלג וכפור
ערבות אין סופיות
מכפר לכפר
והרבה בנות שרוצות להתחתן

אלפי עירות קטנות
שוחט חזן חלבן ושדכן
דיוני תורה תרנגולת מטילה
והרבה בנות שרוצות להיתחתן
ילדים שובבים
זקנים מזוקנים חביבים
באר אחת של מים
והרבה בנות שרוצות להיתחתן

ב.ר

פורסם בקטגוריה הגיגית | תגובה אחת

אני לבד, תמותו!

יערה

הצהרה: את עשרים ושש שנותיי העברתי ללא זוגיות, מצפה לרגע המיוחל. הרגע שמפמפמים בכל מקום וזמן על הכדור הזה: הרגע שבו אתאהב וארגיש נאהבת. קראתי על כך בספרים והקשבתי לשירים, צפיתי כמו כולן באותם הסרטים ותוכניות הטלוויזיה, שם, ראיתי אותם בוגדים זה בזה ומשלימים, מתנשקים בלהט עם בני הזוג ועם האחרים, נשרפים באש האהבה, אהבה שהופכת שניים לאחד אינסופי בחוזקו, ביכולתו, אחד בלתי מנוצח.  רציתי להיות בסרט הזה, רציתי להיות תחת המטרייה של השניים מקפצת בין השלוליות. חיכיתי וציפיתי, אבל זה לא קרה. לימדו אותי לומר, 'עדיין לא קרה', כי 'האהבה תתפוס אותך שהכי לא תצפי לה'- אז ניסיתי לעשות את עצמי מופתעת. זה לא בא והיה ברור שמשהו ממש לא בסדר אצלי.

אוהבת אותך, שונאת אותך, תמות!

התיאשתי מהעולם. הסביבה הסבירה את זה בכך שאני 'לבד' ("החיים יפים, כדאי לכם לחיות"- בזוג). כל כך הפנמתי את הציוויים החברתיים עד שהיה לי ברור שאני זקוקה לעזרה והטיפול החל. הפסיכולוגית שלי אבחנה שאני מאמינה שפעילות קוסמית הנוכחת בעולם הזה מותירה אותי בגפי, ואכן האמנתי שיש משהו באוויר סביבי שמונע ממני לממש זוגיות.

במרוצת השנים שמתי לב שאני לא באמת מחפשת, העדפתי לצאת לבלות עם החברים מאשר לצאת לדייטים עם בחורים פוטנציאלים, וגם כשדייטים ספורים התרחשו הייתי מבועתת ומשקה את עצמי עד כדי עילפון בכדי לא להתמודד. משהו באחד על אחד הזה מפחיד, מטריד ומאיים. קשה להסביר. בתוך כל זה האמנתי שאני רוצה להיות בזוג, רציתי מאוד, רציתי אין קץ ועודני, אבל משהו במערכת נדפק- אי יכולת קוסמית- בסיסית לקיים אינטימיות.

הבדידות הקשה ביותר הייתה נוחתת עליי בימי שישי כשהייתי חוזרת מההורים ונותרת לבדי- חברה מזמינה אותי לשבת בדירה של בן זוגה ושלה לצפות בסרט… מה לא ברור?? אני לבד!! אני לא מעוניינת לבזבבז את סופי השבוע שלי בצפייה בסרט איתך ועם בן הזוג שלך, אם יש לחיי הרווקות שלי יתרון על חיי הזוגיות שלך זה בדיוק ימי חמישי, שישי ושבת בערב! אז אל תיקחי לי אותם.

כשכבר נפגשתי עם החברות הן לא לחצו עליי. הן מעולם לא ניסו לשדך לי, תמיד טענו שאני כל כך מיוחדת שאין להן שידוך הולם בשבילי, שאף אחד לא מספיק טוב. זה החמיא לי, אבל הכעיס.  י' ול' למשל, חושבות שהפיתרון נמצא בצד השני, שאני צריכה למצוא את הבחורה הנכונה ולא הבחור, ואני כבר כתבתי פה בפוסט הקודם שאני לא חושבת ששם יימצא פיתרון הקסם שלי, אני לא חושבת שהפחד יעלם, הן רק רוצות שאני אצטרף איתן בערב ל'ברווז' אז מנסות לשכנע אותי לעבור למציאות המקבילה שלהן. אני כבר לא יודעת למה אני מצפה מחברות, שיעודדו, שיגידו לי כמה שאני מדהימה, שיציבו לי מראה מול הפנים או שיניחו לי.

היום אני מקדשת את הלבד שלי, אני מאוהבת בלהיות לבד, לא רוצה שמישהו יחלל את הממלכה הקדושה שבראתי לעצמי. איך מכניסים מישהו זר לדבר הזה? איך קורה שיש שניים או שתיים, או גם וגם, שמחליטים שהם רוצים להיות אחד, לחלוק את אותה המיטה בכל ערב, איך זה שהם לא מתעייפים? לא רוצים את כל המיטה לעצמם, לא רוצים פשוט להיות לבד? (אני בטוחה שזה קורה לעיתים, בדיוק כמו שלי קורה שאני רוצה שיהיה כאן מישהו), אז הם מיישמים את רגע השיא של חייהם- "האיחוד הקדוש" ויש להם סיבה חברתית- ממשית לעזוב את דירת השותפים/ות שלהם. ומה איתי? מתי אוכל להחליט שמותר לי סוף סוף לקדש את הלבד שלי? להכריז הכרזה לכל באי עולם: "אני לבד, תמותו!"

*

בקיץ האחרון, בשלהי המחאה החברתית עלתה לבמה, ברחוב אבן גבירול פינת שאול המלך/הנביאים, מירי מסיקה.  זה קרה בדיוק כשידיד שלי י' הלך להביא לנו בירות, הו אז המסיקית פתחה את פיה ובמקום שמפיה תצא ערווה יצאו מילות עידוד לקהל שלא גומר את החודש: "לפני הרבה שנים", כך היא אמרה (לא בדיוק אבל בערך), "ההורים שלי גם הם, בתקופת הפנתרים השחורים, נלחמו על דירה והם קיבלו אותה. גם הם היו זוג צעיר… אז אני מאחלת לכל הזוגות הצעירים בקהל מי ייתן וגם אתם תגיעו לבית המיוחל…" עמדתי לי שם לבדי, לא יודעת איך להכיל את מימדי הכאב וצעקתי לה בחזרה: "מה עם הרווקות?? גם לרווקות מגיע בית", מירי אומנם לא שמעה, אבל כל מי שהיה ברדיוס של עשרה מטרים ממני יכול היה לשמוע. עמדתי שם מבויישת, בלחיים אדומות, כעוסה. הרגשתי שאנשים נועצים בי עיניים ומבכים את מר גורלי, 'מסכנה, בטח לסבית', הם חשבו לעצמם ואני רק חיכיתי שידיד שלי יבוא, אולי לעין בלתי ביקורתית הוא יראה כמו איזה גבר בחיי (הדבר האחרון שי' רצה להיות בשבילי, אבל הוא לא חייב לדעת).

אז לא מגיעה לי דירה? אם לא הצלחתי לממש את הפנטזייה הקיומית של הזוגיות לא מגיע לי לממש את הפרטיות שלי? רוני גרוס כבר כתבה באופן מדוייק ב"יחסי מין", על הקושי שבמציאת דירה ללא זוגיות והיא כל כך צודקת, קראתי את הפוסט בדמעות.

אחת הסיבות לרצון שלי לגור לבד הייתה שפעמים רבות, כשחזרתי הביתה, קיוויתי להגיע לבית ריק. לא שעשיתי משהו מיוחד כשהייתי לבד, אבל המחשבה שאף אחד לא יכול או עלול להסתכל קסמה לי. כשהייתי שומעת את המפתח מסתובב במנעול- נחרדתי, מישהו עומד לחדור לשפתי המרחב שלי בזמן האוננות.

ולכן בתהליך ארוך ומתמשך של החלטה על חיפוש, תחילתו, קטיעתו וחוזר חלילה עזבתי את דירת השותפות שלי. לא חיכיתי לאישורה של מירי ולא לאישור הקהל. אספתי את מטלטליי הרבים (מדהים כמה רווקה צעירה יכולה לאגור) והדרמתי. (דרום תל אביב, ממש בהמשך של קו 25).

ביום יומיים הראשונים לא הבנתי למה עשיתי את זה. הכל היה שונה כל כך, השוליות שבשכונה החדשה לא דמתה למרכזיות של קודמתה, החושך מסביב לא דמה לתאורת הרחוב במרכז (אילו רק העירייה הייתה מסדרת את התאורה רבאק! אולי הייתה מעט תחושת ביטחון), השכנים שלי לא דומים לקודמים, האור שנכנס לדירה גם הוא אינו זהה, גם לא הגודל, הדלת, הקומה או הכניסה. והלבד? לא דומה לשום דבר אחר. לא דומה ללבד של דירת שותפות, לא ללבד בבית של ההורים, לא לנסיעה לבד באוטובוס, לא ללבד בערב שישי, גם לא ללבד בהודו. לבד בבית זו ההרגשה הכי טובה בעולם ועם זאת הכי משתקת, אותי.

זה הכל? אני שואלת את עצמי. הכל קורה ולא קורה כאן כלום. ואני חושבת על מה שהיה באמתחתי רק לפני שבועיים… היה משהו מנחם בלהגיע לדירה למראה של תריסים סגורים אך לא אטומים שמציץ מהם אור צהבהב, יש שם מישהי. אני לא לבד. אחרי כל תלאות היום קיימות בי שתי תשוקות מקבילות: האחת, התשוקה האימתנית להיות לבדי- תרמית שקרנית שנועדה לגרום לי לכאוב פחות, ואילו השנייה, המנחמת, האינטימית- הרצון העז לשתף.

אני יושבת עכשיו בדירת היחידה שלי ומאושרת שהגעתי לרגע שבו אני אחושילינג עצמאית, שיש לי מטרייה שמכסה את כולי ולא צריכה לחלוק אותה, מקפצת לבדי בין השלוליות. אני בשוליים החברתיים הנהדרים, בדיוק כמו הדירה שלי. אבל השוליות והעצמאות  מגיעות עם משקולת כבדה של בדידות. למרות שככל הנראה הכמיהה לזוגיות יונקת מהתרבות השלטת והייתי רוצה להיות כל מה שהיא לא, התרבות עדיין כאן, היא בכל מקום ולהיות לבד בעולם ששואף לביחד מרגיש שולי מדי. אז אני כל הזמן עסוקה ואין לי יותר מדי זמן לחשוב על זה שאני לבד, שאף אחד לא יושב ומחכה שאני אסיים את ענייני ואולי ברגעים כאלו טוב שענייני לעולם אינם מסתיימים.

פורסם בקטגוריה הגיגית | 10 תגובות