אם הייתי כוסית?!

ליבי

אני אישה בלתי משתחררת. הדמות המשתקפת במראה ובחלונות הראווה ומבעד לכל קרן אור חוזרת שיצרה בבואה שלי, באופן צפוי ובלתי צפוי, צופה בי מובחלת, מלגלגת לי, לעתים אלימה: את שמנה, מכוערת, טיפשה, חסרת כישרונות, לא מיוחדת, את סתם, את כלום.
שחרור האישה? אני לא יודעת איך לשחרר את עצמי מעצמי כשהדיכוי מושרש עמוק כל כך. "במקום שבו לכודות נשים היום אין דלת שאפשר לטרוק", כתבה החוקרת והמסאית נעמי וולף והציעה דרך התבוננות חדשה שחושפת את סיפורו של  "מיתוס היופי" ומבקשת לנתצו. מאז יצא ספרה, בשנת 1991, לא הרבה השתנה, אנו עדיין לכודות. פתאום הדלת של הבית ההוא נראית קלה לפתיחה. הבית היה בית הרבה לפני שהיה מטאפורה. הדלת הייתה דלת- סגורה אבל אמיתית, כזו שנפתחת עם סיבוב של מפתח. השעבוד היה מוחשי. המלחמה הייתה מוחשית. לא הייתה ברירה. זה לא שבאמת היה קל זה שעכשיו באמת קשה. המנגנון שצריך לפצח היום מסובך ומורכב יותר. בלתי נראה לעין לא מזוינת. אז לכל המסמאים אני אומרת: שיזדיינו! מי הם בכלל? וולף טוענת: "תגובת נגד ביחס לפמיניזם, שמנצלת אידיאולוגיה של יופי כדי לשמר את נחיתותן של נשים, איננה תוצר של מזימה סודית מאורגנת עם מפות ותרשימים. היא תוצר של אוירה רווחת, שבה חרדות של גברים ותחושות אשמה של נשים מופצות ומוגדלות באמצעות הדימויים התרבותיים של נשים. באוירה כזו מעבירים הדימויים התרבותיים לנשים מסרים ברורים בדבר הקשר בין הערך שלהן לבין הגוף שלהן." כאשר ערכנו נמדד לפי יופיינו ויופיינו נמדד על-פי אידיאלים כוזבים- בלתי נתנים להשגה, אנו במבוי סתום של שנאה עצמית.

 קוטה קוטי או בשמה המקורי דקוטה רוז היא נערה אמריקאית בת 17 שהפכה עצמה לברבי אנושית. בסרטונים שהיא מעלה ליוטיוב היא מסבירה, לקהל מעריצים, די רחב יש לציין, כיצד היא עושה זאת. כוכבת נוספת בתיאטרון הבובות היא ונוס פלמרו בת ה-15 מבריטניה, הידועה בשם ונוס אנג'ליק. עם מעל ל-80 סרטונים ביוטיוב, בלוג, עמוד פייסבוק וטוויטר, אנג'ליק מדריכה נערות צעירות כיצד לשוות לפניהן מראה פורצלן, איך לסדר את שיערן בהשראת דמויות מנגה ועוד ועוד. כמוהן נערות רבות אחרות שנסחפו בטרנד העולמי- נשים כבובות ברבי אנושיות. תופעה שפרצה ביפן לפני כשנתיים ולמעשה תופעה שהייתה יכולה להיות חתרנית למדי- "תהיי יפה ותשתקי" והרי זה מימוש טוטאלי לאותו משפט עתיק וצורם. הן רק לא עושות זאת באופן ביקורתי הן באמת רוצות להיות בובת ברבי.

כולנו חונכנו כך. אפילו אני ששיחקתי כדורסל בצעירותי והתלכלכתי בבוץ והייתי הכי טומבוי שאפשר להיות גם שיחקתי בארמון הורוד שקנתה לי אמי, עם מעלית ורודה והרבה, הרבה ברביות יפות ולבנות וקן רודף שמלות אחד. פעם, כשאמי חזרה הביתה עם ברבי שחורה ונסתה לשכנע אותי שגם שחור זה יפה, לא הפסקתי לבכות ולצרוח במשך שעות. לא יכולתי להעלות על דעתי להכניס ברבי שחורה לארמון האפרטהייד שלי.

שחור זה הלבן החדש

"התעסקות בתכנים מסוג זה יכולה להביא לחרדות, הפרעות אכילה ודיכאון" אמר ראש מחלקת הרווחה בבריטניה. "בכל גיל התעסקות יתר בחיצוניות היא מסוכנת, אך בגילאים הצעירים זה קריטי ויכול להביא בקלות לדרדור הערך העצמי" כך מתוך כתבה בנושא שפורסמה באתר "מאקו". עולה השאלה האם לא מדובר בתופעה שמלכתחילה נובעת משנאה עצמית וערך עצמי נמוך? האם שכבות האיפור והריסים המלאכותיים אינם באים לכסות בדיוק את זה? האם אישה שבוכה בהיסטריה מופרזת בפריים טיים על כך שאזלו לה תוספות השיער אינה אישה ששונאת את עצמה? האם היא שונאת את עצמה יותר מאישה המכסה עצמה בשקים ואינה יודעת איפור מהו? האם יש נשים שאינן שונאות את עצמן? היכן הן? איך הן עושות זאת? מאיפה בכלל מתחילים? אולי מהציפורניים ברגליים, אחרי פדיקור? בלי לק או עם לק? אולי מקצוות השיער, עם קרם? ג'ל? חמאת שיאה? אולי מבפנים- מכיוון השחלות.

את לא יכולה לשאול את עצמך 'מה הייתי אם הייתי "כוסית"?' כי את "כוסית" יערה אמרה לי כשישבנו יחד וחשבנו על נושא לבלוג. כאילו שלהיות "כוסית" זו אמת אובייקטיבית. כאילו היא באופן אובייקטיבי לא. אני לא מכירה נשים שחושבות שהן "כוסיות". אף אחת לא חושבת על עצמה באמת שהיא עומדת בקריטריונים השונים. אם זה לא המשקל זה מבנה העצמות, הגובה, השיער, הפנים. מישהי אמרה לי אתמול בחנות בגדים שהיא שונאת את הברכיים שלה. לקוחה אחרת חיפשה מכנסיים שישבו לה טוב על התחת "הענק" שלה. כולנו פיתחנו את המומחיות למצוא. כולנו מחפשות מה לא בסדר. מה צריך לתקן. לא רק כל אחת בעצמה אלא גם באחרת. כולנו שבויות ב"מיתוס היופי". שאפו! המנגנון עובד מצויין. גם עלי הוא עובד. אני בוכה כבר חודש על התספורת החדשה שעשיתי ועל הקילגורמים העודפים מעונת החורף שפתאום נשפכים עם בוא האביב. אני צורכת מוצרי קוסמטיקה, אני נועלת נעלי עקב וכואבת כל צעד ואין מצב שאסתובב ברחוב ברגליים שעירות ואשא תחת זרועותיי שיחים של רדיקליות. באופן כללי אני בן אדם מאוד לא רדיקלי (אולי זה הפלואוריד). "נשים יהיו חופשיות ממיתוס היופי, רק כשנוכל לבחור להשתמש בפנינו, בלבושנו ובגופנו כצורה אחת מני רבות של ביטוי עצמי" אמרה וולף. אנחנו רחוקות מזה מאוד. אולי במקום לשאול את עצמנו מה היה קורה אם הייתי "כוסית" עלינו לשאול את עצמנו כיצד באמת אנחנו רוצות לבטא עצמנו בעולם והאם היותנו נשים יפות (ואין ספק שכולנו נשים יפות), זו אכן הצורה המשמעותית והמחייבת ביותר.

אודות דיו לבנה

כתיבה נשית בלתי נראית
פוסט זה פורסם בקטגוריה נורמדיקלית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אם הייתי כוסית?!

  1. פינגבאק: שוברות השתקה « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s