יערה
כבר כמעט שנה שאני מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. מעבירה הדרכות לבני נוער שחיים את הפורנו ברשת אבל לא יודעים שבנות מאוננות- בנות שעומדות בכיתה על שלהן אבל כשמגיע רגע האמת לא נעים להן לפגוע בנער שרוצה לנשק אותן, לא מסוגלות לומר לו שזה לא מתאים.
כשאני נמצאת בשיחות האלה בא לי לקפוץ על השולחן ולצעוק 'גופי הוא ברשותי' או איזה סיסמא אחרת שנאמרת בכל הפגנה פמניסטית (הפגנה פמניסטית= חמישים נשים שקטות, בלתי מתלהמות. הפגנות בלתי הפגנתיות). אבל אני לא קופצת.
בשיחות אחרות בבית הספר אני קופצת, אולי לא נעמדת על השולחן אבל בהחלט קופצת. שוויון האישה, צדק חברתי ושאר מיני הסיסמאות השגורות בפיה של אקטיביסטית צעירה. אבל סיסמאות על אונס הפסקתי לצעוק.
זה לא קרה לי, לא נאנסתי, אבל אם זה היה קורה, זה כנראה היה קורה בבית שלו.
הייתי מגיעה לשם בלילה של יום מפרך בו כמעט התפוטרתי מהעבודה בבית ספר. המנהלת אמרה שאני קיצונית ומגזימה באמירות שלי לפני התלמידים ושיש דברים שאני יכולה לשמור לעצמי, לא בכל נושא צריך לערער על הקיים. יום הזיכרון זה לא יום שבו מעלים תהיות ושאלות, זהו יום שמודים. מודים לבנים שקיפחו חייהם, בשביל שכולנו נוכל לחיות כאן במדינה הזאת, שנוכל לחיות במדינת תל אביב שלנו, לצרוח בגרונות יבשים, בפנים מיוזעות ובהרגשת צדק אינסופי: 'כל בני האדם נולדו שווים'. הצבא שומר לנו על האנרכיזם התל אביבי שלנו. חיילי צה"ל הם גיבורים. לא בכל יום מתפוצץ אדם על רימון והופך למיתוס, רק ביום שהוא מת. לא בכל יום נעשים מעשים הירואיים, אבל בכל יום יש חיילים ששומרים עלינו כדי שנוכל לחיות.
הציונות הזאת שאת מדברת עליה ומבקרת אותה, בלעדיה לא היית כאן היום. אז תשתקי ותכבדי ותבואי בחולצה לבנה. לא לבנה עם פסים ולא אופוואיט- חולצה לבנה ותשימי על עצמך את המדבקה של "דם המכבים", כן, גם המכבים נלחמו בשבילנו, בזכותם את כאן היום. בלי המכבים כבר מזמן המצרים היו עולים עלינו לכלותנו והמן הרשע היה מרקד על קברי האחים שלנו בערבות פולין.
אז בזכות החיילים ובזכות אלוהים, אל תשכחי אותו ואל תגידי בשיעור שכל אחת יכולה להאמין במה שהיא רוצה כי זה לא נכון. כולנו צריכות להאמין בצה"ל ובאלוהים. ותפסיקי לדבר בלשון נקבה, תפסיקי לנסות, זה מגוחך. שבי בשקט את לבד ותישארי לבד, סתם ממורמרת. שתי גולדסטאר- תוצרת הארץ, עבודה עברית.
עשיתי כדברי המנהלת, יצאתי לשתות בערב. י', ל' ואני משוטטות בין ברים אפופי אפטיירשיביים וטוסטסטרון. נהנות מהשונות שלנו בין כולן. באנו לשתות ולשכוח מבית ספר ומיום הזיכרון והשואה ומתל אביב, מהגדה ומההגדה, באנו לשכוח מפמניזם ובעיות וחוסר שוויון ואי צדק ושרי אריסון. באנו לצעוד לחלום בלי גזע ולאום לערב אחד של שיכרון חושים.
הערב שלנו ארוך ואנחנו עייפות אבל מוצאות את עצמנו מנסות לסחוט כל רגע אפשרי, כל מה שניתן מלילה אחד של שיכחה. מלילה אחד שמדחיק את הזיכרון של היותנו כאן, בלילה שבו אין מנצחים ומנוצחים, חלשים וחזקים. וזה עובד אנחנו שיכורות ושמחות וצוחקות והחיים שלנו יפים, יפים , יפים!
אני עוד מעט חוזרת הביתה לבד והרעיון הזה מתחיל לאכול לי את הראש. אני לבד, אני לבד, אני לבד. שותה גולדסטאר.
ואז הוא מגיע הנסיך הקירח על האופניים. הוא מגיע ושותה ומתעניין ושואל שאלות והוא נראה טוב ושמאלני. הגעת למקום הנכון. אבל כאן היום אנחנו לא בעניין של שלום ומלחמה. אנחנו בעניין של תרבות, תרבות גבוהה ואפשר להגיד זין וציצי אבל במינון הנכון אל תגזים. והערב הזה לא יכול להיות יותר מדהים. ל' וי' הולכות הביתה, שמחות בחלקן. אני נשארת עם הנסיך הקירח שלי. השיחה זורמת, אפילו לא מדברות על חברון, סתם שיחה של הוא והיא. אפילו לא צריך לומר מדברות- מדברים. בלי פוליטיקה של הלשון.
"את רוצה לעלות, סתם לדבר", אני מהססת. "יאללה בואי, כיף לנו, לא יקרה שום דבר שאת לא רוצה". כמה פעמים כבר שמעתי את המשפט הזה ובכל פעם אני אומרת לעצמי נכון, לא יקרה שום דבר שאני לא רוצה, הוא אמר. יש סיכוי שיתאהב בי.
ברכיים נוגעות לא נוגעות, יד על ירך, נשיקה. יד על צוואר מלטפת, לשון באוזן שלי והיד יורדת לעבר החזה. זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה ואני לא מצליחה לדבר, לא מצליחה לומר. לא רוצה. למה זה חייב להיות ככה אני חושבת לעצמי, למה אי אפשר למשוך את המתח. להיות במתח. לחכות למחר. מחר תתקשר אני אענה ונקבע. אני לא אומרת כלום, מאובנת לכורסא, מפוחדת. הוא לא שם לב. בעדינות אני מזיזה את היד שלו והוא שואל "את לא רוצה? אז לא" ואני אומרת "אז לא" והוא אומר "רק מה שאת רוצה" ושוב מדברים ושוב יד על הלחי ועל הכתף והשנייה על הברך ומתגלשת בין הרגליים שלי וזה נעים מודה, זה נעים, אבל אני לא רוצה ואני מזיזה לו את היד והוא מוזז. וממשיך לנשק ואני פוקחת את עיניי לראות שהוא לא חדור מטרה, לוודא שהוא עוצם את העיניים והוא עוצם. ואני עוצמת. והיד על החזה וכבר אין לי כוח, אני כל כך שיכורה רק רוצה לישון. "בואי למיטה" הוא אומר, "נראה לי שאלך הביתה", "לא", הוא אומר. "אמרתי לך, לא יקרה שום דבר שאת לא רוצה, רק נלך לישון". אני מאמינה לו. השמאלני החמוד שלי לוקח אותי למיטה שלו. אני נרדמת הוא מנשק אותי בצוואר ובגב ואני נותנת לו, הוא מוריד לי את המכנסיים ואני נותנת לו, הוא מטפס עליי ואני נותנת לו. והוא כובש את כל הגדה. השמאלני שלי כבש את הגדה ואני נתתי לו לכבוש. והוא לא התכוון השמאלני שלי, הוא רדיקלי.
נראה לי שאני אלך הביתה. עכשיו לא איכפת לו הוא כבר כמעט נרדם. התעייף. לכבוש זה מעייף. ואז כנראה שהייתי יוצאת ורואה שכבר מתחיל להאיר. דגלי ישראל כבר מוכנים למשימה של מחר. יום עצמאות שמח לכל עם ישראל.
השמאלני שלי בטח יהיה עצוב
וגם אני.
ביום ראשון כשאלך לבית הספר אני אשאר עם הצדק שלי ואנופף אותו באדום ושחור אל מול ספרי הלימוד הכחולים-לבנים. התלמידות שלי לא מדברות איתי באופן ישיר על הדברים האלה אבל אני רואה אותן ורוצה שיהיו אמיצות, שלא יוותרו על המגיע להן בכל תחום ושעודף הרגישות שלהן יתנדף כשמדובר בחייהן, ברגשותיהן ובגופן. אני רוצה לצרוח להן 'תתעוררו בנות אנחנו שוות יותר מזה'. אני לא עושה את זה, משהו עוצר בעדי. הרדיקליות שלי לא מגיעה למקומות האלה זה כנראה בגלל שאני לא יכולה אלא להבין אותן.
לי זה לא קרה. לא בדיוק כך.
דיו לבנה 
תודה!
עכשיו אני שואל את עצמי , איפה כאן הבעיה , האקסצנטריות שלך, או הדרך שלך להתמודד איתה באמצעות סקס וסמים.
בתור גבר הטרוסקסואל, רווק, יאצ לי להיות בסיטואציה הזאת. מעט מעליב אותי שהאינטראקציה הזאת משוייכת לתחום האונס. באונס, למיטב הבנתי, היסוד הוא של כפייה. היא יכולה להיות מלווה באלימות, או בניצול של מרות, אבל היסוד הוא השימוש בכח (פיזי במקרה של אלימות, חברתי במקרה של מרות/סמכות) שמנטרל את האפשרות לבחירה חופשית.
מה שמתואר כאן הוא מכמיר. גם אני, מהניסיון האישי שלי, מכיר את התוגה שנלווית לאינטראקציה שלא מתרחשת כמו שרציתי, כמו שקיוויתי. במילים הקצרות והמצומצמות, במגעים החטופים והמהוססים, במבט שמנסה לבחון את המצב — לעיתים קרובות נשאר מקום לפרשנות. הרבה פעמים בגישושים האלה יש מרחב אמביוולנטי. זה לא אידאלי, אבל זה לא בהכרח רע. במרחב הפרשנות בין בית הלל לשמאי אני הולך על הלל. אחרים מעדיפים שמאי. ייתכן שאחד עדיף, אבל לא זה ולא זה חוטאים.
אם לי, כגבר, קשה להגיד לא אני יכול להבין איך לאשה — קל וחומר כשהיא בטריטוריה זרה — קשה עוד יותר. ואם היא מעוניינת בבחור, עד כמה וכמה שקשה יותר להגיד לו לא. אבל להעביר את עיקר האחריות לגבר אחרי שהוא שאל שאלה ישירה בצורה מפורשת — ועוד לדחוף אותו לכיוון קטגוריית האנס — נשמע לי כמו משהו על גבול האנטי-פמיניסטי. וחוצמזה, מצד שני, אם את רוצה שהוא גם יתאהב בך אין דבר יותר טוב מאשר להגיד לא. זה אחד מהתרגילים הכי ישנים בספר וזה כמעט מביך כמה שזה מצליח. (איתי, לפחות.)
http://books.google.co.il/books?id=AcjScW_X9B8C&pg=PA100&lpg=PA100&dq=%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94+%D7%A0%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%AA&source=bl&ots=wnETZ3BG-J&sig=2cvmZAoQ9xbhOyI4K8l8j_rnoQs&hl=iw&sa=X&ei=TiKQT7egEMecOrag-e0D&ved=0CE4Q6AEwBw#v=onepage&q=%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%94%20%D7%A0%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%AA&f=false .
תקרא את עמוד 100. מקווה שזה יעבוד
תודה, זה נראה מעניין. קראתי את הפרק תחילת הפרק ורפרפתי על עוד קצת. אני אשתדל להשיג עותק ולקרוא את הספר עצמו.
כמה מזה רלבנטי למקרה המצער הזה אני לא בטוח. ושוב, אני מסכים שזה מקרה מצער. יש בו העדר רגישות מצד אחד ואכזבה מצד שני, וחבל שזה נגמר ככה. אבל לאוזניים הסובייקטיביות שלי זה לא נשמע כמו תוכנית מחושבת להשתלטות על נפשו של אחר מתוך מטרה לנצל אותו.
כשכתבתי קודם שאני לא חושב שמדובר באונס לא התכוונתי שזה הכל בסדר, אבל גם ניסיתי להגדיר מה זה אונס. אני מסכים כמובן שאונס זה לא משהו שקורה רק בסמטאות חשוכות (אלא דווקא בסביבה מוכרת, ע"י מכרים) ולרוב גם לא מעורבת בו אלימות פיזית אלא דווקא כפייה של מרות/סמכות. אני מוסיף עכשיו עוד משהו ששכחתי, שזה מקרים שבהם מין נכפה על אדם שנעדר את היכולת החופשית להגיד לא או שזאת נשללת ממנו, כמו שעולה מתוך העמוד שהפנית אליו.
אבל כשיערה עלתה לבית של "הנסיך" אני חושב שלא בלתי-סביר שהיא הניחה שיהיה מגע מיני כלשהו. עוד לפני שהם הגיעו לבית שלו הוא כבר רמז על זה. אולי רק מזמוז, אולי סקס, אולי כל דבר בדרך. לפעמים זה לא משהו שלגמרי ברור מראש. כשהוא נגע בה פעם אחת והיא אמרה לא זאת היתה הזדמנות בשבילה לקום וללכת. ואני יודע שזה קשה. מאוד. אני יכול להבין את חיבוטי הנפש בשלב הזה: מצד אחד הרצון בקרבה ואינטימיות, מצד שני חוסר נוחות להגדיר בבירור את הגבולות שלה. אני יודע, מעצמי, כמה קשה להגיד לא למישהו שרוצים בו. שוב, מעצמי, אחרי פעם אחת שנאמר "לא" אני מסכים שהדבר הרגיש והנכון לעשות הוא להבין שמשהו לא לגמרי בסדר ולהוריד הילוך. היה יפה בהרבה אם הוא היה אומר שהוא מצטער שהוא גרם לה להרגיש לא בנוח ומציע ללוות אותה הביתה בשעה מאוחרת. אם הוא היה נוהג ככה אני רוצה לדמיין שזה עוד היה הופך לסיפור רומנטי מהסרטים.
אבל הוא לא היה רגיש, וכנראה שהוא היה חרמן, ואולי הוא פירש לא נכון תנועת גוף כלשהי. אולי הוא סתם אידיוט. בכל מקרה, אם בסוף כל הסיפור היא הרגישה כל כך רע זה סימן שמשהו לא היה בסדר. וזה עצוב וזה חבל — אבל אני לא רואה איך זה נופל לקטגוריה של אונס.
כלומר, גם אם הוא אידיוט, באינטראקציה שמתוארת יש מגע בין שני אנשים והשאלה היא מה מידת האחריות של כל אחד מהם למה שקרה שם. חצי חצי? שישים ארבעים? שבעים שלושים? אני לא יודע. אבל אונס זה משהו שקורה במקרה שבו אדם אחד נוטל את כל הכח (ששוב, הוא לא בהכרח פיזי אלא יכול לנבוע גם מהקונטקסט החברתי) ומשתמש בו לצורך כפייה. אם אומרים שזה מה שקרה אז בעצם נוטלים מיערה את כל האייג'נסי שלה, את עצם האוטונומיה שלה. זה להגיד שהיא לא יכולה להגיד לא. היא לא יכולה ללכת. כל האחריות מוטלת עליו, כי מתוקף היותו גבר הוא זה ששולט בה (פיזית או חברתית או נפשית).
שוב, חבל לי שזה נגמר ככה. זה עצוב וזה מבאס ואני לא יודע מה עוד. אנשים צריך לעשות סקס כי זה כיף וזה גורם להם להרגיש יותר טוב. וחבל שלפעמים אנשים עושים סקס ואחרי זה מרגישים נאחס, כי אולי היו להם ציפיות אחרות או כי אולי בבוקר הוא היה מניאק או אני לא יודע מה. כל מה שאני אומר זה שיש פער בין סקס נאחסי שמתבאסים ממנו (ושוב, זה קרה גם לי) ובין אונס.
(ורק להבהיר: אני לא מכיר את יערה ולא את הנסיך ולא יודע מה באמת היה שם. אני לא רוצה ששום דבר ממה שאני אומר יפורש באופן אישי כשיפוט לגבי מי מהם. אני פשוט מנסה לבחון מה הם הגבולות של הסכמה, כפייה, וכו'. הסיפור פה, מהבחינה הזאת, הוא רק דוגמה שאפשר לצאת ממנה לדיון הכללי.)
שלום לך גבר הטרוסקסואל,
איך ייתכן ששנינו קראנו את אותו הדבר תרגמנו אותו לגמרי אחרת? אני קראתי את זה ויסוד הכפייה, השכנוע, הפעלת הלחץ והמניפולטיביות, צצה מכל רובד וחלק של הסיפור. איך ייתכן שאתה לא רואה את זה? היא אמרה לא כמה פעמים והוא ניסה כמה פעמים שוב ולא כיבד את האמירה של הלא שלה, גם אם היא נאמרה בצורה חלושה ביותר. הוא ידע שאם הוא רק ישכנע עוד קצת, רק יגע עוד קצת, היא תתעעיף מלסרב לו ותסכים. תשתף איתו פעולה. אבל לא תרצה. נורא קל לא להתעלם מהפער בין להסכים ללרצות, בי לשתף פעולה וללרצות באמת. הוא לא ראה אותה כסובייקט שלם עם רצונות וחשב רק על הדרת הכבוד שלו.
שוב, בלי להניח דברים בצורה אישית או גורפת, אני מסכים שהוא לא ראה אותה כסובייקט שלם עם רצונות. איך שזה נשמע אז הוא חשב בעיקר על זה שהוא רוצה סקס. גם יערה, בסיטואציה אחרת, אולי היתה מעוניינת בסקס איתו. אבל לא כל כך מהר, או לא ככה, או איזשהו פער אחר בתקשורת ביניהם. זה לא יפה, זה לא אידאלי. עצם זה שהוא הרגיש שהוא "צריך לשכנע" כבר היה צריך להדליק אצלו נורה אדומה. אחרי זה שהוא לא עצר את הכל בפעם הראשונה שהיא אמרה "לא" זה כבר הופך אותו למניאק, ובתוך התחום האפור (כשהם התמזמזו בהתחלה זה כן היה בהסכמה, להבנתי) זה כבר מסיט את הכל בצורה חדה לכיוון השחור. אז כן: הוא אידיוט מניאק ולא מתחשב, וזה מסוג הדברים שבשבילם אנשים מרכלים, כדי להזהיר אחת את השנייה מפני אנשים כאלה. אבל נראה לי שההיטפלות המעט סמנטית שלי למילה "אונס" (שיש לה, לדעתי, משמעות חברתית ומשפטית נפרדת ממה שעולה כאן) מפורשת לא נכון, אז אני אניח את זה בזה.
ועכשיו כן בנימה אישית: יערה, אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב, ושתזכי להכיר מישהו שיהיה ראוי לאמון שלך ושביחד תוכלו ליהנות.
היי עמוס,
חשבתי הרבה אם להגיב או לא, מצד אחד ראיתי שמתפתחת פה שיחה ואולי אני סתם אהרוס אותה אם אני אגיד שוב את דעתי למרות שאני חושבת שהבהרתי אותה בסיפור וגם אולי אני אהרוס לעצמי כי חלק מהיופי של הסיפור הזה ובכלל שהוא כבר לא בידיים שלי ואתה יכול לנתח אותו ולפרש אותו איך שאתה רוצה. אבל מצד שני הרגשתי שלא הובנתי והיה לי חשוב להסביר.
אונס, איזה מילה קשה, מלאת מטענים… המקרה הזה שתיארתי פה קרה לי ולא קרה לי. כמו שכתבתי "לא בדיוק כך". מעולם לא הלכתי להתלונן במשטרה על אונס אבל פעמים רבות הרגשתי שנאנסתי. אני חושבת שקיים מרחק בין התחושות האישיות שלנו והאונס לפי החוק.
אני גם חושבת שיש כאן עניין של מוסר רציונלי, שכלי, חוקי, מה שידוע וברור לכולם – המוסר שנקבע ע"י השכל ויש את המוסר האחר- המוסר הרגשי, האינסטנקטיבי, "אתיקה של דאגה" כמו שמכנה אותו קרול גיליגן.
מבחינת המוסר השכלי שאני אכנה אותו הגברי (כיוון שהומצא ע"י גברים שהוציאו נשים מהכלל שלהן)- לא, לא היה כאן אונס. ובגלל שהעולם שלנו עדיין מנוהל ע"י הרציו אף אחד לא ישב על זה בכלא.
מבחינת המוסר הרגשי, הדאגה המחשבה על האחר, נעשה כאן אונס ואנחנו עושים ועושות את זה כל הזמן. זה קורה גם המון לגברים אבל נשים מחונכות ע"י המשפחה והחברה לחשוב על "הלא נעים לי".
אני אישית אוהבת את ה"לא נעים לי" הזה אני פשוט חושבת שגם לגברים צריך להיות לפעמים לא נעים.
אתה מבין למה אני מתכוונת?
נכון- היום אף אחד לא ישב בכלא על זה שהוא רצה יותר ממה שהבחורה רצתה והוא לא עצר לחשוב עליה ואפילו לחשוב, "מה זה? היא לא רוצה אותי, אני לא נחשק בעינייה? זה די מעליב" אפילו שלא יחשוב עליי שיחשוב על עצמו , אבל שיחשוב ושירגיש.
לא יצאתי בדרישה לשים את הפושע בכלא. באתי ממקום רגשי שהיום עדיין נחשב למאוד נשי, ממש לא ממקום של קורבן, אלא מהמקום שאליו חונכתי שאני מאמינה שגם בנים צריך להתחנך כך, המחשבה על האחר, על האדם שנמצא מולי.
הטרמינולוגיה היא זהה. אונס מבחינת החוק ואונס מבחינת עולם הרגש. יכול להיות שקשה לתפוס את זה. יכול להיות שקשה לתפוס אונס כשעובדים מהרגש ולא מהרציו. אבל בכל אופן זו הייתה הכוונה.
(סליחה שאני מגיבה לך ולא לעמוס, משום מה זה לא נותן לי להגיב לו)
אני רק מעוניינת לחדד שמבחינה משפטית אונס מוגדר על דרך החיוב ולא על דרך השלילה, כלומר אי אמירת "כן" מספיקה לאונס, וזה לא משנה אם היא אמרה או צעקה "לא".
כמובן שהמקרה המדובר פה הוא בתחום האפור, מה זה אומר שהיא "נתנה" לו להוריד לה את התחתונים? היא הסכימה או שפשוט לא התנגדה? וכו וכו וכו…
עמוס, קיום יחסי מין (אני מקווה שתסכים) אמור להתקיים כאשר שני הצדדים רוצים בכך. הסיטואציה המתוארת לא משקפת רצון הדדי במגע מיני. לא מדובר כאן במשחק שנועד כדי לכבוש את ליבו של הגבר. יערה, ברגישות רבה, תיארה מצב שבו האישה משתוקקת לחום ואהבה ומוצאת את עצמה מתחת לסדיניו של גבר זר שמעוניין אך ורק לחדור אליה: "בעדינות אני מזיזה את היד שלו והוא שואל "את לא רוצה? אז לא" ואני אומרת "אז לא" והוא אומר "רק מה שאת רוצה" ושוב מדברים ושוב יד על הלחי ועל הכתף והשנייה…" כשאתה בוחר ללכת על הלל אתה אומר במילים אחרות שאתה מסתכל על מקרים מסוג זה בצורה מקלה. על מי אתה מקל כשאתה בוחר להסתכל כך על הדברים? על הגבר? על האישה? על הגבר. איום ונורא בעיני להחזיק בגישה שנוחה ומקלה עלייך במקום לפתח רגישות והכרה ברצונות ובצרכים של הצד השני. כן, זה תיאור חד משמעי של אונס. אונס לא מתרחש רק בסמטאות חשוכות ועל ידי שימוש בכוח פיזי, זו אלימות שכל כך "קל" לעצום את העיניים ולא להכיר בה.
אבל הוא לא החזיק אותה בתור בת ערובה, נכון? היא הרגישה חולשה באותו רגע, ולא מצאה בעצמה עוז לסרב לו באופן ברור. לסרב באופן ברור, אם נשים לא יודעות את זה, זה לזוז פיזית, זה להפסיק את השיחה, זה לקום וללכת הביתה, זה לשנות תנוחה ולהתחיל להתלוצץ עם הברמן בצורה שמבהירה שאיבדת עניין. לא צריך ללמוד קרב מגע בשביל זה, וגם לא להתקשר למשטרה. רק לדעת תקשורת ברורה מהי. להבין שעצם הישיבה שם לידו והמשך השיחה, משדרים מסר כפול. להבין שזה מסר כפול שעובד לרעתה בעליל. להפסיק עם הקטע הזה של מסרים כפולים.
אני לא מהכיוון האנטי פמיניסטי פה (וכבר רואה איך תוקפים אותי כאילו אמרתי ש"לא" של בחורה זה "כן"). אבל אני אומרת: בהחלט יש בעיה עם זה שנשים רוצות להיות נחמדות בכל מחיר. זה מוביל אותן למקומות מחורבנים. הרבה מאוד היו שם, וגם אני. מקומות מחורבנים למשל זה לסרב לבחור (או אפילו להיפרד ממנו!), אבל להמשיך לנסות להיות נחמדה אליו, כי אוי ואבוי אם הוא, או מישהו ביקום, יחשוב שאני פויה ולא בסדר.
אבל כמו עמוס, גם אני לא חושבת שמה שקרה שם זה אונס. זה בחור חלקלק ונודניק, שמנסה את מזלו שוב ושוב, ואישה לא אסרטיבית שלא למדה לחתוך בזמן.
אבל לא כל הנשים מסוגלות להיות אסרטיביות ולחתוך בזמן (אגב, גם לא כל הגברים למרות שזה מה שהחברה רוצה שנחשוב), וכואב לי בשביל מי שתקרא את התגובה הזו ותרגיש ששופטים אותה על ההתמודדות שלה עם מצב מלחיץ (אפילו אם צפוי).
ולגבי המסר הכפול – אני מסכימה שלהישאר איתו בדירה זה לא בדיוק הפגנת סירוב אסרטיבית, אבל מה שגברים ונשים צריכים ללמוד שהמסר המילולי חשוב יותר ממה שהם חושבים שאחרים משדרים להם (לא צריך ללכת עד אונס, כמה פעמים אנשים חושבים שאת מפלרטטת
איתם כשאת ״סתם״ נחמדה?). אני גם די בטוחה שאחרי ערב כזה, גם הבחור לא מרגיש להיט, זה לא היה אקט הדדי ובטוח לא פסגת ההנאה שחווה, הן נפשית והן גופנית.
כל כך הרבה נשים מכירות את המניפולציה הזאת של הגבר הנחמד, זה ש"מהטובים". בטח הוא מרגיש גם ממש טוב עם עצמו כי הוא שאל ובירר אם את מסכימה. זה שאמרת לא והוא המשיך זה כמובן לא משנה, העיקר שהוא שאל כי הוא כזה בחור טוב. כל פעם מחדש מדהים אותי העניין הזה של גברים שמאלנים שמבינים ומזדהים עם אי צדק של מגוון אוכלוסיות אבל עיוורים לחלוטין כשזה מגיע לנשים. כנראה שזה הויתור הקשה באמת כי הוא לא כולל רק יציאה להפגנות ולחימה על איזו מטרה תיאורטית כזאת, הוא דורש ויתורים אמיתיים וזה מפחיד.
פינגבאק: כאילו השלווה היא חוף הבהלה « האחות הגדולה
פוסט נפלא. בא לי לחבק אותך.
כותבת מעולה, כמו שחושבת מעולה. זרם התודעה זו את… חולה עליך יערונת! ומעריצה אותך על הבלוג הזה.
אני מודה שאני עושה את זה כל הזמן, הולכת עם גברים רנדומליים הביתה, שלי או שלהם, ורוב הזמן אני אפילו לא שיכורה. רוב הזמן אני אפילו לא נמשכת אליהם במיוחד, ובסתר ליבי מקווה שבאמת "רק נלך לישון". אני עושה את זה כבר שנים. פעם הייתי תמיד מופתעת שבסוף בכל זאת נשלף הקונדום. היום אני כבר לא ילדה וברור לי מה יהיה הסוף, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה.
אני חושבת על עצמי כאישה אטרקטיבית, בטוחה בעצמה ועצמאית. אני לא מפחדת ללכת לבד בלילה בפארק (אולי זה סימן לטיפשות דווקא) ואני מתגאה מול חברותי שעוד לא הסכמתי לאף גבר לשכב בלי קונדום. אני לא חשה בדידות, ולא מלנכוליה, הוצאתי את הבטריה מהשעון הביולוגי (החלטתי לאמץ), ויש לי אוסף נדיר של ויברטורים בצבעי פסטל. הגברים שאני שוכבת איתם הם קצת סתם, אח"כ אני לפעמים צריכה לסנן אותם.
אני סקס גרוע. במיטה אני משעממת, פאסיבית, נמנעת. לפעמים הם מוותרים באמצע, מהסיבות שלהם, ואני אומרת "לא נורא מותק, לא קרה כלום, זה בכלל לא חשוב". ואני מתכוונת לזה.
לאחרונה הפסיכולוגית שלי הכריחה אותי לחשוב למה בכל זאת אני עושה את זה. אמרתי לה שזה בשביל ההרפתקא. אבל מה כל כך הרפתקני בללכת הביתה עם גבר משעמם ולא מושך בשביל לא לרצות לשכב איתו?
המסקנה שלי היתה שהריגוש נמצא בתחושת השליטה שהמעמד הזה מעניק לי. המישהו הזה שמתאווה אלי כך כך, ושכל המשך קיומו תלוי בהסכמה שלי לספק את התאווה הזאת. ואני יכולה לעשות לו טובה או לקום וללכת. ואז אני המלכה שלו לרגע, ואני לא צריכה לעמוד בשום סטנדרט של ביצועים, רק להסכים להעניק חלק מעצמי לכמה דקות לטובת המבצע, אולי להשאר עם טעם קצת מגעיל בפה. זה שווה לי. ואני גם נהנית, זה לא שאני לא נהנאת כשאצלו בפה נשאר מהטעם שלי. כשקראתי את הפוסט, נזכרתי שגם אני הרבה פעמים מרגישה נאנסת, אבל במקרה שלי אני מרגישה שאני אונסת את עצמי.
יש עוד סיבה שאני עושה את זה, וזה בשביל לקבל חיבוק. בשביל לייצר אינטימיות אינסטנט. אני מנסה לקנות את הרגש שלו במין. בזיל הזול, לי זה עולה יותר.
כן, מלא פעמים הורדתי את היד שלו מהחזה שלי ואמרתי לא רוצה, אבל גם קצת רציתי, אז בסוף נתתי. רציתי להחזיק בכוח הזה להגיד לא, אבל הפרדוקס הוא שצריך לוותר עליו אם אומרים 'לא' באמת. אז לא באמת אמרתי.
אני לא חושבת שאפסיק עם זה בקרוב, זה חזק ממני, ואין לזה תופעות לוואי חמורות באמת.
אני יודעת שאני הורסת קצת לתיאוריה הפמיניסטית, אלא אם כן תמצא איזה קופסה של תודעה כוזבת שאפשר לדחוף אותי אליה. יש בי אפילו חמלה מסויימת לגברים שאני משטה בהם. לפחות אני תמיד מכינה להם ארוחת בוקר.
****
ובכל זאת, כמה שאני חושבת על זה יותר אני מגיעה למסקנה שאני לא אנטיתזה, כפי שהיה לי כל הזמן נדמה. עצם זה שאני חושבת שאני יכולה לקנות עם הגוף שלי איזה כוח מפוקפק, שאם אני אגיד לא, אני מוותרת על משהו, ושלכן אני אומרת כן ולא בו זמנית. שאני תמיד בתפקיד הפתיינית.
רק מי כאן הקורבן, לא ממש ברור לי מכל הסיפור הזה.