ליבי
*אזהרת טריגר*
1,2,3,4,1,2,3,4, קומנה! עמודנה! אני אצעק אתכן- גם אני אחת מתוך ארבע! בשנת 2006 הייתי אחת מתוך 2968; מספר הפונות והפונים למרכזי הסיוע בגין אונס וניסיון אונס (לא כולל אונס קבוצתי וגילוי עריות). חתיכת מספר שמסמן הרבה מאוד חתיכות מפורקות. גם אני הייתי חתיכה מפורקת. מבוהלת, מובחלת, חייגתי 1202 וניסיתי לדבר. הבכי חנק אותי, הריח חנק אותי, הזיעה שלו שעוד הייתה באפי, גם אחרי ששפשפתי אותו מעצמי במשך שעות במקלחת חנקה אותי. הקיא שלי מהלילה חנק אותי, מהול בקיא שלי מהבוקר, גם המתנדבת שענתה לי חנקה אותי בחוסר האונים שלה מולי. כנראה שהייתה חדשה. היא לא ממש ידעה מה לומר לי 'אם את אומרת שאת לסבית אז אולי זה אונס' היא אמרה מבולבלת והרי הוא לא מצא אותי בסמטה חשוכה. הוא לא הפעיל עלי כוח. גם לא אמרתי לו לא. אולי אפילו אמרתי כן, כך לפחות הוא טוען- אני לא זוכרת. הייתי הפוכה מדי בכדי לזכור אחרי בקבוק וויסקי שלם שפירקתי אצלו במרתף בבית הוריו.
כמה שעות לפני, ההורים שלי הודיעו לי שהם מתגרשים ואני בתגובה סיפרתי להם שאני לסבית כי איזה רגע נפלא זה לצאת מהארון כשההורים שלך מלאים באשמה. אמא שלי בכתה. גם אני בכיתי. הוא שכנע אותי שאבוא אליו ונשתה. נראה איזה סרט. שהכול יהיה בסדר. אם רק לא הייתי הולכת אליו אולי ההבטחה שלו הייתה מתממשת ובאמת הכול היה בסדר.
אולי לא הייתי מכירה את המטפלת שלי שמלווה אותי מאז ועד היום. 6 שנים של הצלה טהורה.
הציפרלקס, הויאפקס, האדרונקס היו זרים לי, יחד עם הפסיכיאטריות שרשמו אותם ושלחו אותי לדרכי רצופת תופעות הלוואי. לא הייתי מגיעה לתחנת המשטרה בנתניה ולא הייתי יושבת מול קצין שהסביר לי שאין לי סיכוי כי שטפתי את כל הראיות באמבטיה וכבר קיימתי על דעת עצמי שיחת עימות שלא הוקלטה ושלמרות שהוא ממש לא ממליץ לי אני יכולה לחזור למחרת כשתהיה חוקרת כי אלו הנהלים. לא הייתי לא חוזרת לתחנה. לא הייתי נפרדת מזוגתי דאז שהאשימה אותי בבגידה, אולי בעצם כן- זה פשוט לא עבד. לא הייתי זורקת סמסטר שלם לפח. לא הייתי שוכבת שוב עם גבר רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה. לא הייתי נכנסת ממנו להריון ולא הייתי עושה הפלה ומשחזרת שוב את חווית האונס מול רופא שגירד אותי מטושטשת ברגליים פסוקות. לא הייתי מצטלמת בעירום בנסיון לאהוב את גופי מחדש ולא הייתי שונאת אותו אפילו יותר.
לא הייתי שולחת לו הודעה בפייסבוק אחרי 6 שנים בבקשה להיפגש והוא לא היה כותב לי שהוא לא מרגיש עם זה הכי בנוח, שהחיים שלו טובים וחשובים ושהוא לא רוצה שיפגעו. לא היינו נפגשים בסופו של דבר ב'קפה נטו' והוא לא היה מספר לי איך ירד לי ואיך משכתי אותו למעלה כדי שייכנס, כי כולם יודעים שכשגבר יורד לאישה והיא מושכת אותו למעלה זה סימן שהיא מעוניינת בחדירה. איך ביקשתי ממנו שיביא קונדום, הוא זוכר זאת במפורש, ואיך עשיתי לו ביד אחרי האקט הראשון כדי שיוכל להיכנס אלי שוב לאקט שני. איך דברתי בצורה שוטפת והתנהגתי כרגיל- ככה לא מתנהגת בחורה שיכורה ואיך בקבוק הוויסקי שממנו שתינו באותו ערב נשאר לו עוד חצי שנה אחרי (הוא רק שכח שאת הבקבוק הזה הוא הביא אחרי שסיימתי לשתות לבדי את הבקבוק שאני הבאתי מהבית). הוא לא היה בא לבשר לי שהוא לא אנס אותי. בשום פנים ואופן לא. ששכבנו ולא סתם שכבנו שאני יזמתי ורציתי הכול. זה לא היה קורה. לא הייתי יושבת מולו עם בטן מתהפכת ומספרת לו מה עבר עלי מאז שאנס אותי, לא הייתי רבה איתו על טרמינולוגיה שאפילו אותה לא יכל לכבד. לא הייתי יושבת מולו מקווה לשמוע 'אני מצטער', לא הייתי לא שומעת.
לא היה את האפור הזה האפור מאוד. לא הייתה אשמה, לא הייתה שנאה, לא היה חוסר אונים, לא היו תופעות פוסט טראומטיות, לא היה פוסט של אף טראומה מחורבנת, לא היה דיכאון קשה, לא היו חרדות, לילות בלי שינה. לא היו בריחות מעצמי, היה עצמי, אני, גופי, לא הייתה כתיבה על דרך השלילה וזו הרי האנטיתזה למה שאנחנו עושות כאן ומאידך איך אפשר אחרת. איך אפשר לכתוב את עצמך מעצמך כשאת אין. איך אפשר להשמיע קול ללא גוף. קשר השתיקה. את נעלמת ונאלמת. יחד איתך נאלמים גם הסטטיסטיקאים. חשבתי להביא עוד נתונים עדכניים. כמה פניות היו למרכזי הסיוע בשנת 2011, כמה תלונות הוגשו במשטרה, כמה תיקים נפתחו? אך איגוד מרכזי הסיוע טרם הוציא נתונים מלאים לשנת 2010. כשלתי בנסיוני למצוא דוחות רלוונטיים באתרי הממשלה ובלשכה לסטטיסטיקה הנתונים "העדכניים", אלה משנת 2010, מתייחסים לעבירות מין באופן כללי ללא רובריקה נפרדת לעבירת האינוס. דממת האלחוט פשטה על כולנו. גם עלי. כבלה ולא עוד.
אני עכשיו מדברת- את כול כולי אני מדברת- בכול גרוני- בקולי- עבורי
ועבור כל השותקות אי שם.
12341234123412341234….
דיו לבנה 
אני על סף בכי.
היית כל כך אמיצה על שהתעמתת איתו שוב. אני מקווה שזה לא ערער אותך כמו שאני מתארת שזה יכול.
עכשיו אחרי שקראתי את הרשומה הבאה בכלל הבאת אותי לבכי. זה כל כך מדויק וכואב. את כותבת נפלא.
תודה לך.
-ענבר.
את הכי אמיצה בעולם! מדהים וחזק
אני גאה בך ואוהבת אותך המון!
תודה על השיתוף
התגובות על הפוסט של יערה, התגובות על מקרה האונס בבוגרשוב, רק מחדדות עד כמה הקול שלך קריטי. הבורות, חוסר הרגישות, הצדקנות, הכוחניות צועקים "סדום ועמורה". לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי, לא איכפת לי. לא לוקח אחריות. לא מכיר בכאב שלך, שאני לא יצרתי. דרך הדברים שכתבת את יצרת יש. יש טראומה, יש פוסט-טראומה, יש חרדות, יש כאב, יש מציאות בלתי נסבלת. עכשיו צריך להכיר בה ולתת לבעיטה הזאת לחדור לכל תא בגוף. את מרגשת, הכתיבה שלך חריפה, מלאה ברגישות וחכמה, אני מעריצה אותך…
קצת חנוק לי בגרון ומטושטש בעיניים. גם אני עברתי סיטואציה כזו, רק כל פעם שאני רואה אותו מאז אני קופאת במקום ותוך רגע מתעשתת ובורחת. כל הכבוד על האומץ, האומץ הכפול. להתעמת ולכתוב. עוד חושבת מה יותר קשה. תודה ליבי, נגעת בי.
ליבי נגעת בליבי
את מקסימה. זה ממש לא פשוט להחשוף את.עצמך. תודה
אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לחזק אותך ואת הבחירה שלך, אבל נשארתי בלי מילים
פינגבאק: חוף בוגרשוב | קוצים
פינגבאק: כאילו השלווה היא חוף הבהלה « האחות הגדולה
ליבי, ליבי ליבי איתך. על כאבך, כתיבתך,כוחך. לימדת אותי. תודה
ליבי היקרה, אני מקווה שתמצאי נחמה, אהבה וכוחות מחדש. הלוואי ששום דבר רע לא יקרה לך שוב לעולם. תודה על כתיבתך.
ליבי, כנראה שהתגובה הזו תכאיב לך. אני אומרת לך מראש כדי שתוכלי לבחור אם לקרוא אותה או לא. את כאן? את שומעת? יש מצב שהתגובה הזו תכאיב לך. אם את מוכנה להסתכן, המשיכי לקרוא. אם לא – זכותך. מוזמנת לוותר עליה.
——-
——
——
אני לא חושבת שנאנסת. לא לפי מה שכתבת, בכל אופן. עברת חוויה קשה, אמנם, אבל לא אונס. מה שהותיר בך סימנים הגיע כנראה מסערה פנימית שלך – ולא כתוצאה של כוחניות מבחוץ. אני מאחלת לך שלעולם לא תחווי אונס אמיתי, ליבי. אני מאחלת לך שלעולם לא תגיעי למצב בו את מתחננת ודורשת שהוא יפסיק, למצב בו את נאבקת בכל כוחך כדי להשתחרר, וללא הועיל. אני מאחלת לך שלעולם לא תדעי קירבה של בנאדם שבאמת אדיש לתחושות שלך. ושתשמרי על עצמך, כדי לא להגיע לשם.
למה לא היה "אונס"? כי לא היה פה מין בכפייה. הוא לא כפה עלייך – אז זה לא אונס. כן, ככה פשוט, ליבי. סליחה. אולי לא היית בשלה לזה בנפשך פנימה. אבל כלפי חוץ, לפי כל מה שתיארת, שידרת לו מסר עקבי: "בוא". לא היתה לו שום דרך לדעת מה מתחולל אצלך בנפש. הוא לא טלפת, יש גבול למה שאפשר לדרוש ממנו. הלוואי שתעני לי עם תשובה לשאלה הזו: אם את לא מסמנת שאת רוצה להפסיק, אם את אפילו מסמנת שאת רוצה להמשיך, איך לכל הרוחות הוא אמור לדעת?
נכון, העולם הזה חד. נכון, תקשורת עם בני אנוש היא מאמץ דורשני ומייגע. אנשים הם יצורים קשים, ואנחנו לרוב מצטערים על זה, ולרוב לא יודעים איך להתנהג אחרת. אם לא נעזור אחד לשני, אם לא נדבר ברור וישר – נישאר מתוסכלים ואומללים ובעיקר בודדים מאוד, ומתבוששים בגל של האשמות. חבל.
לא התכוונתי להגיב. אבל ציפיתי למצוא כאן תגובות מסוג אחר. אני לא מבינה את התגובות פה למעלה. אני לא מבינה את הלך הרוח. מגיבות יקרות, אשמח לקבל הסבר. מגיבות יקרות – אולי חסרה לי השכלה פמיניסטית, אבל את פירוש המילה "אונס" אני מכירה. ולא כל מין של גבר ואישה הוא אונס. וואללה, לכו להזדיין. יש אנסים באמת, בסדר? לא כמו בסיפור הזה, שהוא עצוב ונוגע אבל אין בו כפייה (אם כבר, משתמע שהיא כפתה עצמה עליו).
הלו, פמיניסטיות, מגדרניקיות, את פה? לא כל מין של גבר ואישה הוא אונס. תקשיבו, הגזמתן. ככל שמתרבים הדברים שאתן מזדעקות בגללם, פוחתת העוצמה של ההזדעקות. ואנחנו צריכות את העוצמה הזו. כדי להילחם באנסים אמיתיים, למשל. כן, אנסים אמיתיים. אוי, כמה לא אופנתי מצדי לדבר על אמת. אבל הם לא מטאפורה, אתן שומעות? אונס הוא לא מטאפורה. ויש אונס אמיתי וחמור בחברה שלנו. כשאומרים שהוא מושתק – לא מדובר באיזה תיאור אלגורי ופיוטי שבא לסמל דקדוקי נפש, אלא במשפטים "נחמדים" כמו "אם תתלונני\תספרי אני הורג את אח שלך" וכד', משפטים כאלה נשמעים כל יום בארץ שלנו, בקולות אמיתיים מאוד. ומולם אנחנו צריכות את ההזדעקות שלכן. הנפגעות צריכות את התמיכה שלכן, אתן שומעות? ולא סתם כי זה באופנה. הן צריכות את התמיכה שלכן, בצורה הכי מיידית ואמיתית שרק אפשר. אפילו אלו שכף רגלן לא דרכה על מרצפות הקמפוס, אפילו אלו שחוששות (כן, חוששות) להשתמש במילה "אונס" – אבל היה אונס…
ובבקשה אל תבינו לא נכון – באמת יפה בעיניי שאתן רוצות להתגייס לנושא. אבל אם אתן באמת רוצות לעזור, תקימו פרויקט קצת פחות פקה פקה. לכו למצוא את האנסים האמיתים המניאקים, אלה שבאמת מגיע להם ולא סתם אנשים לא קשורים כמו האיש מהסיפור שכאן. לכו, תמצאו אותם, וקחו אתכן זוג מספריים. זה יהיה יעיל יותר ומנחם יותר מאלף מוקדי סיוע, מרתיע יותר מאלף תקנות של המשטרה, מעורר מודעות יותר מאלף אתרים בוורדפרס.
ליבי יהמקסימה את כותבת נפלא ונורא וחזק.אני אוהבת אותך.אהבתי אותך מהרגע הראשון גם בלי להכיר אותך ממש. אני מוכרחה להסכים עם הכותבת מעליי-אין ספק שחווית חוויה קשה ומערערת אבל דוקא בתור אישה פמניסטית התפיסה שלך שעל הגבר לקחת אחריות על מה שקרה באותו ערב בינכם היא בעייתית בעיני(אלה אם כן היו פרטים נוספים שלא כתבת פה).מה הופך אותו ל"רע" בסיפור? ששתה איתך? ששכב איתך?כי הוא גבר? איפה את בסיפור הזה? מה את הרגשת? רצית לומר לא ולא הצלחת? היית המומה? את בובה על חוט בעוד הוא שולט בעולם עם הזין שלו?אני שותה המון,התנסתי בכל סם אפשרי כמעט וכן גם אני התעוררת ומתעוררת לפעמים בבוקר ותופסת את הראש על מאורעות אתמול,אבל ברור לי שהאחריות היא עליי בדיוק כפי שהיא על הפרטנר שלי.ניצול אדם במצב רגיש? לא מאמינה בזה.על כל אחד מאתנו לקחת אחריות על החיים שלו ועל המעשים שלו.אני מוציאה לגמריי מהמשוואה מקרים של אונס בכפייה ותחת איום(גם אם הוא לא נאמר מפורשות) את מדהימה ויצירתית ואני מאחלת לך מלא מלא שקט
אי אפשר להתווכח עם הרגשתו של אדם (איש/אישה). אם לתחושתה היא נאנסה- אז היא נאנסה. הפרטים הטכניים פחות משנים, מה שמשנה היא התחושה איתה היא נותרה. אף אחד לא יכול לקבוע לה האם עברה אונס או לא- מלבדה.
אני מודה שרק לאחר תגובת ה"נגד" הראשונה, אני מעיז לומר את דעתי וחבל שלא הגבתי עוד לפני כן.
קראתי את הפוסט הזה מספר רב של פעמים. בין הייתר מתוך רצון כנה להבין היכן בכל הסיפור הזה, נעשה מעשה אונס. אכן, הפוסט לא קל לקריאה. תיארת פה חוויה לא קלה, חוויה הרסנית. אך יחד עם זאת, לא ברור (מן הכתוב בלבד, אלא אם כן קרו דברים שלא נכתבו) איך מכל מה שנכתב נעשה מעשה אונס.
במקום לטעון כי התגובות הללו "איומות", שווה להסביר איך תפסת את הלך העניינים שקרו באותו ערב כאונס.
אף אחד לא יכול להתווכח אם הרגשות, התחושות שלך או הצורה בה את תופסת את הדברים אבל על פי הצגת הסיפור שווה להסביר מדוע זה אונס.
את מעוניינת לתרום להסברה בכל הנוגע לאלימות נגד נשים, זה המקום להסביר…
דניאל, טל, גברת רוזנטל הנכבדה ושאר הספקנים.
אני שמחה על התגובות שעלו כאן בדיוק בגלל שהחוויה שלי היא בתחום האפור ובדיוק בגלל שלא סיפרתי כאן את סיפור האונס "הקלאסי". אבל אונס הוא לא רק מין בכפייה וזה ממש לא "ככה פשוט" בז (ודרך אגב בהחלט חסרה לך השכלה). עבירת האינוס כפי שמתוארת בחוק העונשין (והמאוד מתקדמת בארצנו יש לציין), מכילה מספר סעיפים:
[תיקון תשמ"ח, תש"ן, תש"ס (5), תשס"א (6)]
(א) הבועל אישה –
(1) שלא בהסכמתה החופשית;
(2) בהסכמת האישה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;
(3) כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבעה עשרה שנים, אף בהסכמתה; או
(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת
הסכמה חופשית;
(5) תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי
בשכלה לא היתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית;
("בועל"" – המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה")
בהקשר לאונס האישי שאני עברתי אני מזמינה אתכם להתמקד בסעיף 4. ומהו המצב שמנע ממני לתת הסכמה חופשית? כמות האלכוהול שזרם בדמי והמצב הנפשי הקשה שבו הייתי שרויה עוד טרם נפגשנו. הגעתי אליו כדי למצוא אוזן קשבת. כדי להתפרק. הרשתי לעצמי לשתות עד אובדן שליטה כי סמכתי עליו. הוא ידע שאיני מעוניינת בו. הוא ידע שאני מגדירה עצמי כלסבית ושיש לי חברה. הוא ידע שאני במצב נפשי קשה והוא ידע ששתיתי המון (הוא דרך אגב מסר כי לא היה שיכור כלל ושתה כוס אחת בלבד). אם הייתי מזמינה אותו לעשות איתי סיבוב ברכב הוא היה מסרב אבל סיבוב עלי. למה לא? כן! כידיד טוב ציפיתי ממנו לקחת אחריות. עלי ועליו. מאז לא עשיתי זאת שוב. האם זה העולם שבו אנחנו רוצים לחיות? שבו האחריות היא עלינו ולכן אנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד? שבו אי אפשר לצפות מידיד טוב שיהיה רק ידיד טוב? ולא הוא לא צריך להיות טלפת וכאמרה הידועה: "אם יש ספק אין ספק" זה מאוד פשוט.
הפניה אל החוק היבש קשה לי. אני לא חושבת שזה דיון שאמור להתקיים בהכרח בשדה המשפטי. אבל היא גם נוחה. במיוחד לאנשים שמבינים את העולם בשחור ולבן, שלא רואים מורכבויות ולא מבינים את יחסי הכוח בחברה. אני לא חושבת שהתגובות "איומות" דניאל ולא טענתי זאת בשום מקום. אני כן חושבת שהן שיפוטיות ושטחיות. אני כן חושבת שהן חושפות את הבורות הקשה בחברה בכל הנוגע לעבירות אינוס ועבירות מין בכלל.
אתמול הפגנתי יחד עם חברותיי מול תחת המשטרה בשלמה על האונס הקבוצתי שהתרחש בחוף בוגרשוב. זוכרים? אז ממש מזמן שהפייסבוק הוצף והתקשורת חגגה. לפני שבוע בדיוק. אתמול התקשורת לא הגיעה בטענה שזה סיפור מת. לפני מספר ימים רובנו נשמנו לרווחה כששמענו שהיא עשתה זאת מרצונה. מסתבר שהיא גם בכלל זונה ואולי בכלל היא אשמה במעשה מגונה בפומבי. רק שכחנו שהיא הייתה שתויה ובמצב נפשי קשה. שכחנו שאת ההודאה על כך שעשתה זאת מרצונה היא מסרה בחדשות ערוץ 2 לכל עם ישראל. שהטראומה שעברה היא כל כך קשה שאולי עוד לא חלחלה….
וכן גם בזנות, מה שנתפס לרבים בחברה כמין בהסכמה ובטח ובטח שלא אונס, אין הסכמה חופשית. זנות זה אונס. אונס יום יומי ומתמשך- טראומה מתמשכת. מחקרים מראים ש-93-97% מהנשים העוסקות בזנות עברו טראומה מינית בילודתן, לרוב גילוי עריות.
מה לעשות שלרוב מאחורי כל זונה עומד סרסור שמסרסר בה ביד קשה, מנצל אותה, אונס אותה או שולח אחרים לעשות זאת במסגרת תוכנית אימונים שאמורה להכשיר אותה להמשך העבודה בתחום- כדי שגברים אחרים יוכלו לבוא ולעשות זאת אחריו. מה לעשות שבכדי לעסוק בזנות את צריכה לסמם את גופך, לשתות, לעשות משהו כדי לא להרגיש (חזרנו לסעיף 4 בחוק), מה לעשות שישנם צרכנים מתעללים רבים שמפעילים כוח על אותן נשים: מכים אותן, מחדירים להן חפצים חדים ועוד ועוד.
אז כן האחריות היא לא על הזונות, היא על הצרכנים (גם "הטובים" שביניהם)- זו מהותו של "חוק איסור צריכת זנות".
וכן לחוויה האישית שלנו יש מקום. הרבה מקום. למעשה כל המקום. כי בסופו של דבר גם אם נפסיד במשפט, גם אם לא יפתח כלל תיק חקירה. גם אם יבואו כאלה- שופטים בשקל. זה שלך. זה אצלך. ואף אחד לא יכול להגיד לך אחרת.
אני פרסמתי את הפוסט הזה שוב בצירוף "תגובות איומות". הן איומות בעיניי כי הן מייצגות את אובדן הרגישות, האטימות, הניכור והתוקפנות שמאפיינת את החברה, שלדאבוני, אנחנו חיות בתוכה, יצירת כפינו ועמלנו. השיח שמאפיין את דפי העיתונות, הטוקבקים והתגובות הנ"ל מתבצר לו בנוחות תחת הכותרת "הגדרה אובייקטיבית" של מהי אלימות מינית, וגם אני סולדת עמוקות מהשיח הזה. זו עמדה נוחה. היא נוחה כי היא מאפשרת לשרטט קו שמפריד אותנו מעמדת התוקפן \ קורבן, וזו עמדה שמעירה שדים משנתם. (http://kotzim.wordpress.com/author/kotzim/ בבלוג "קוצים"). לאלו שמבקשים לדבר מתוך שיח המעוגן באובייקטיביות הקדושה, מן ההגינות שילכו ויקראו את ההגדרות המשפטיות הקרות לפני שמכריזים בקול גדול 'לא היה ולא נברא'. אני חוזרת לאפור. האפור קשה. הוא מאלץ אותנו להתבונן בעצמנו ובאחרים כסובייקטים. וכל כך התרגלנו להתבונן בעצמנו ובאחר כאובייקטים. אלימות מינית נובעת מהמציאות הזו, וכדי להאבק באלימות מינית צריך לשחרר את העמדה השיפוטית והצדקנית ולאפשר לא\נשים את המרחב להשמיע את קולן, הקול המורכב, את האפור המפרק.
אהלן. נעים לקלוט שהתפתח פה משהו.
ניסיתי להגיב לכל מה שעלה, סליחה אם פיספסתי משהו. מייד לעניין, כי יצא ארוך:
א. האפור האפור הזה
דווקא אם החוק מתייחס לאונס כאל עבירה חמורה, וגם מוכן להעניש בחומרה, דרוש יותר מ"הרגשתי ש-". למה? כי זה לא "רק אצלך" או "רק שלך". כי גם הזולת כאן, גם הוא סובייקט וגם הוא חשוב. שניכם חשובים, רצוי שלשניכם יהיו זכויות שוות בחוק, ש"תשחקו באותו מגרש". ככה זה בדמוקרטיה וזו הרצינות הראויה לנושא. "השטח האפור" נחמד מאוד בהרבה תחומים של החיים, אבל לא כאן. לא היינו מקבלות טיעוני "תחום אפור" מטעם אנסים, נכון? "אני לא מרגיש שאנסתי אותה, ולראיה איני חש ייסורי מצפון" – טיעון טוב בעיניכן?
ב. הסכמה ואלכוהול, אחריות וחופש
לגבי הסעיף הרביעי בחוק: שמעו, אלכוהול הוא לא תירוץ. אני באמת בורה, אבל אם זה מה שכתוב בחוק – החוק כנראה טועה. יותר מכך: לא ברור לי איך תמיכה בחוק כזה היא מעשה פמיניסטי. הרי גם כשאנחנו שותות אנחנו אחראיות למעשינו. כנ"ל לגבי סמים אחרים. יש לנו אחריות לבחירות שלנו, גם לבחירה לשתות וגם לבחירות שבאות אחריה ומושפעות ממנה, בדיוק כמו שגברים אחראים למעשיהם גם כשהם שיכורים. בדיוק כמו שאנחנו לא מוחלות לאנס שהיה שיכור בשעת המעשה.
בסופו של דבר, הברירה פשוטה:
או שגברים מכתיבים את כל המעשים שלנו, או או שיש לנו הכוח לעמוד בלחץ חברתי.
או שאנחנו עלה נידף ברוח, או שיש לנו היכולת להתנהג כשוות בין שווים.
או זה – או זה. לטוב ולרע, גבירותיי.
ביסוד הזכות שלנו לבחור את מעשינו ואת אורח חיינו, נמצאות האחריות והנכונות לעמוד בהשלכות של המעשים שלנו. אם אתן טוענות שנשים לא מסוגלות להחליט ולבחור, איך זה מתיישב עם פמיניזם? אם אתן טוענות שגם גברים לא מסוגלים להחליט ולבחור, איך זה מתיישב עם ההאשמה שאתן מאשימות את הגבר ההוא?
ג. חוק ומדינה
בצדק הפנייה אל הדיון המשפטי קשה פה, בצדק היא מעוררת אי-נוחות. בל נשכח שישנן נשים שמנצלות את החוק ומאשימות גברים על לא עוול בכפם. אתן באמת מוכנות להתייחס לכל מקרה בו אישה טוענת שנאנסה כאל אונס? הרבה אנשים חפים מפשע יענשו בגלל זה. אתן באמת מוכנות שבית המשפט יחרוץ דין רק לפי איברי המין של הצדדים במחלוקת?
הרבה פעמים כשבנאדם נזרק לכלא באשמת אונס, החיים שלו נהרסים. הוא עשוי לצאת ולגלות שאיבד את היכולת להתפרנס, שהמשפחה שלו נידתה אותו וכד'. אסור לעשות ככה לבנאדם בלי סיבה מאוד מאוד טובה. על אחת כמה וכמה במדינה שהולכת וזונחת את זכויות האדם\האזרח, השיטור בה הולך ונעשה אלים יותר. האם תבינו? יש מעט מאוד סיבות טובות לערב את המדינה בחיים שלנו יותר ממה שהיא כבר מעורבת.
נחזור לעניין: במקרה שתואר בווידוי שלמעלה אין שום סיבה טובה לערב את המדינה. אולי בדיעבד היו חרטה ועלבון, אבל כפייה לא היתה, ואין חשש מבוסס שהבנאדם יתחיל לאנוס על ימין ועל שמאל. חרטה ועלבון, גבירותיי, לא צריכות להימצא בתחום האחריות המדינה. נסו לדמיין מצב בו המדינה מכניסה חרטה ועלבון לתחום אחריותה. אתן מצליחות לדמיין? כיף בטיפול הפסיכולוגי הכפוי? כיף להתרחץ במי ברז שנמהלו בסמים פסיכיאטריים משתקים? כיף לפחד מכל מפגש אנושי?
למען הסר ספק: גם מין אלים הוא לא עניין של החוק, כל עוד הוא בהסכמה, כל עוד אין כפייה. אין שום בעיה עם אלימות בהסכמה, אלימות בהסכמה היא העניין של המסכימים ולא עניין של המדינה. אם המדינה תיכנס לכל תחום של החיים שיש בו שמץ אלימות, נגיע למצב בלתי-נסבל, משוטר עוד יותר מהמצב הנוכחי. מדובר בשיטור מאסיבי של רוב או כל תחומי החיים. די איכסה.
ד. רגישות לאחר\ת במין
אנחנו (אנושיים שכמותנו) לא בוחנים את הלב והכליות של כל מי שאנחנו באים איתו במגע, אפילו הרגישים ביותר לא יעמדו במבחן שכזה. ליבי, זו לא שאלה צינית אלא התייחסות עניינית: איך צד א' אמור לדעת שאין עניין אצל צד ב'? לא, לא מספיק הידע המוקדם שאת לסבית כדי להבין שאת בעצם לא מעוניינת, בזמן שאת (מרצונך וביוזמתך) מעמידה לו את הזין. לא בלתי-סביר לחשוב במצב כזה שאת בעצם מעוניינת.
בפעם האחרונה שבדקתי הדבר היה נכון גם לגבי נשים. הנה לכן וידוי מזעזע של "אנסת" בפוטנציה, מעניין אם הייתן מוכנות לחתום עליו: אם מישהי תתחיל לשלוח לי ידיים למקומות מוצנעים מרצונה וביוזמתה, אני אניח שהיא מעוניינת. כן, אפילו אם היא אמרה לי שהיא סטרייטית. אני פשוט אניח שהיא שוברת מחסומים או משהו, אמלמל "קוויר" שלוש פעמים רצוף (שלוש זה מספיק) ופתאום ארגיש בסדר גמור בתרחיש הזה. למה? כי זה יהיה קל, כי זה יהיה מחניף (וב"ה נעים מאוד), וגם כי אני מכבדת אותה ואת זכותה לשנות דיעה\הגדרה. לכל הרוחות, אני מכבדת את התחום האפור שלה. לכל היותר אשאל אותה אם היא מרגישה בטוחה, אם היא שלמה עם מה שהיא עושה וכו'. בכל אופן לא אתעקש לקבל תשובה אם היא תגיד שהיא בטוחה בבחירה שלה. למה שאפשפש לה? הנה, אפילו לפרטיות שלה מגיע כבוד. אני אעדיף לזרום עם מה שקורה בינינו, והסיבות שלה – שלה. אולי נדבר על זה אחרי, אבל עכשיו היא כבר מורידה לי את החולצה. אתעקש לעצור לבירורים רק אם היא תראה סימני חרדה יוצאי דופן, רק אם משהו בהתנהגות שלה, משהו גלוי מאוד, יסמן שהיא בעצם אוכלת פה סרט רע. במקרה הטוב כדי לשמור עליה, במקרה הרע כדי לשמור על עצמי. ככה. פאקיננג. פשוט.
נו? חותמות?
חוץ מזה, אם סירוב נראה כמו שמתואר, איך נראית הסכמה? אם ככה נראה סירוב, מסתבר שנאנסתי הרבה יותר מששיעררתי אי פעם… לא ברור לי מה הנורמות שאתן מנסות לקדם. איך להסכים? איך נכון להסכים? ואיך אדע לזהות הסכמה? אם זה סירוב, לאיזו התנהגות אמור הצד השני להיות רגיש? מה לשים ב"חיפוש" האוטומאטי? בבקשה אל תענו שבכל מפגש מיני כל הצדדים צריכים להיות 100% מודעים, 100% מהזמן. זה מגוחך והופך אקסטזה לפשע. ברשותכן, אשמח לשמור גם על הזכות להסכים. להסכים או לסרב, בשכרות או שלא, כרצוני. אני מאחלת לכן חופש כנ"ל.
ה. הערה
בקטע של האירוע בבוגרשוב – וואי וואי וואי, אין מילים להסביר עד כמה שונות הגישות שלנו. אפשר לפתוח נושאים של זנות לגיטימית\חוקית, מקרים בהם אישה אונסת גבר, חופש מיני וכד' אם בא לכן, אבל גם ככה מתארך לנו וחבל "לערבב שמחות". 😉
שבת שלום.
אהם. שמעו. אמרו לי שאני אכזרית פה. זה אולי נכון, אולי מיהרתי להניח כל מיני הנחות. סליחה. אני לא מתכוונת לפסוק מה היה באותו לילה, לא הייתי שם ואין לי באמת מושג. אם התעלפת והוא ניצל את זה, כמובן שהמצב שונה לגמרי (את אחראית לבחירות שלך, לא לבחירות שלו). ליל מנוחה לכולן.