אני לבד, תמותו!

יערה

הצהרה: את עשרים ושש שנותיי העברתי ללא זוגיות, מצפה לרגע המיוחל. הרגע שמפמפמים בכל מקום וזמן על הכדור הזה: הרגע שבו אתאהב וארגיש נאהבת. קראתי על כך בספרים והקשבתי לשירים, צפיתי כמו כולן באותם הסרטים ותוכניות הטלוויזיה, שם, ראיתי אותם בוגדים זה בזה ומשלימים, מתנשקים בלהט עם בני הזוג ועם האחרים, נשרפים באש האהבה, אהבה שהופכת שניים לאחד אינסופי בחוזקו, ביכולתו, אחד בלתי מנוצח.  רציתי להיות בסרט הזה, רציתי להיות תחת המטרייה של השניים מקפצת בין השלוליות. חיכיתי וציפיתי, אבל זה לא קרה. לימדו אותי לומר, 'עדיין לא קרה', כי 'האהבה תתפוס אותך שהכי לא תצפי לה'- אז ניסיתי לעשות את עצמי מופתעת. זה לא בא והיה ברור שמשהו ממש לא בסדר אצלי.

אוהבת אותך, שונאת אותך, תמות!

התיאשתי מהעולם. הסביבה הסבירה את זה בכך שאני 'לבד' ("החיים יפים, כדאי לכם לחיות"- בזוג). כל כך הפנמתי את הציוויים החברתיים עד שהיה לי ברור שאני זקוקה לעזרה והטיפול החל. הפסיכולוגית שלי אבחנה שאני מאמינה שפעילות קוסמית הנוכחת בעולם הזה מותירה אותי בגפי, ואכן האמנתי שיש משהו באוויר סביבי שמונע ממני לממש זוגיות.

במרוצת השנים שמתי לב שאני לא באמת מחפשת, העדפתי לצאת לבלות עם החברים מאשר לצאת לדייטים עם בחורים פוטנציאלים, וגם כשדייטים ספורים התרחשו הייתי מבועתת ומשקה את עצמי עד כדי עילפון בכדי לא להתמודד. משהו באחד על אחד הזה מפחיד, מטריד ומאיים. קשה להסביר. בתוך כל זה האמנתי שאני רוצה להיות בזוג, רציתי מאוד, רציתי אין קץ ועודני, אבל משהו במערכת נדפק- אי יכולת קוסמית- בסיסית לקיים אינטימיות.

הבדידות הקשה ביותר הייתה נוחתת עליי בימי שישי כשהייתי חוזרת מההורים ונותרת לבדי- חברה מזמינה אותי לשבת בדירה של בן זוגה ושלה לצפות בסרט… מה לא ברור?? אני לבד!! אני לא מעוניינת לבזבבז את סופי השבוע שלי בצפייה בסרט איתך ועם בן הזוג שלך, אם יש לחיי הרווקות שלי יתרון על חיי הזוגיות שלך זה בדיוק ימי חמישי, שישי ושבת בערב! אז אל תיקחי לי אותם.

כשכבר נפגשתי עם החברות הן לא לחצו עליי. הן מעולם לא ניסו לשדך לי, תמיד טענו שאני כל כך מיוחדת שאין להן שידוך הולם בשבילי, שאף אחד לא מספיק טוב. זה החמיא לי, אבל הכעיס.  י' ול' למשל, חושבות שהפיתרון נמצא בצד השני, שאני צריכה למצוא את הבחורה הנכונה ולא הבחור, ואני כבר כתבתי פה בפוסט הקודם שאני לא חושבת ששם יימצא פיתרון הקסם שלי, אני לא חושבת שהפחד יעלם, הן רק רוצות שאני אצטרף איתן בערב ל'ברווז' אז מנסות לשכנע אותי לעבור למציאות המקבילה שלהן. אני כבר לא יודעת למה אני מצפה מחברות, שיעודדו, שיגידו לי כמה שאני מדהימה, שיציבו לי מראה מול הפנים או שיניחו לי.

היום אני מקדשת את הלבד שלי, אני מאוהבת בלהיות לבד, לא רוצה שמישהו יחלל את הממלכה הקדושה שבראתי לעצמי. איך מכניסים מישהו זר לדבר הזה? איך קורה שיש שניים או שתיים, או גם וגם, שמחליטים שהם רוצים להיות אחד, לחלוק את אותה המיטה בכל ערב, איך זה שהם לא מתעייפים? לא רוצים את כל המיטה לעצמם, לא רוצים פשוט להיות לבד? (אני בטוחה שזה קורה לעיתים, בדיוק כמו שלי קורה שאני רוצה שיהיה כאן מישהו), אז הם מיישמים את רגע השיא של חייהם- "האיחוד הקדוש" ויש להם סיבה חברתית- ממשית לעזוב את דירת השותפים/ות שלהם. ומה איתי? מתי אוכל להחליט שמותר לי סוף סוף לקדש את הלבד שלי? להכריז הכרזה לכל באי עולם: "אני לבד, תמותו!"

*

בקיץ האחרון, בשלהי המחאה החברתית עלתה לבמה, ברחוב אבן גבירול פינת שאול המלך/הנביאים, מירי מסיקה.  זה קרה בדיוק כשידיד שלי י' הלך להביא לנו בירות, הו אז המסיקית פתחה את פיה ובמקום שמפיה תצא ערווה יצאו מילות עידוד לקהל שלא גומר את החודש: "לפני הרבה שנים", כך היא אמרה (לא בדיוק אבל בערך), "ההורים שלי גם הם, בתקופת הפנתרים השחורים, נלחמו על דירה והם קיבלו אותה. גם הם היו זוג צעיר… אז אני מאחלת לכל הזוגות הצעירים בקהל מי ייתן וגם אתם תגיעו לבית המיוחל…" עמדתי לי שם לבדי, לא יודעת איך להכיל את מימדי הכאב וצעקתי לה בחזרה: "מה עם הרווקות?? גם לרווקות מגיע בית", מירי אומנם לא שמעה, אבל כל מי שהיה ברדיוס של עשרה מטרים ממני יכול היה לשמוע. עמדתי שם מבויישת, בלחיים אדומות, כעוסה. הרגשתי שאנשים נועצים בי עיניים ומבכים את מר גורלי, 'מסכנה, בטח לסבית', הם חשבו לעצמם ואני רק חיכיתי שידיד שלי יבוא, אולי לעין בלתי ביקורתית הוא יראה כמו איזה גבר בחיי (הדבר האחרון שי' רצה להיות בשבילי, אבל הוא לא חייב לדעת).

אז לא מגיעה לי דירה? אם לא הצלחתי לממש את הפנטזייה הקיומית של הזוגיות לא מגיע לי לממש את הפרטיות שלי? רוני גרוס כבר כתבה באופן מדוייק ב"יחסי מין", על הקושי שבמציאת דירה ללא זוגיות והיא כל כך צודקת, קראתי את הפוסט בדמעות.

אחת הסיבות לרצון שלי לגור לבד הייתה שפעמים רבות, כשחזרתי הביתה, קיוויתי להגיע לבית ריק. לא שעשיתי משהו מיוחד כשהייתי לבד, אבל המחשבה שאף אחד לא יכול או עלול להסתכל קסמה לי. כשהייתי שומעת את המפתח מסתובב במנעול- נחרדתי, מישהו עומד לחדור לשפתי המרחב שלי בזמן האוננות.

ולכן בתהליך ארוך ומתמשך של החלטה על חיפוש, תחילתו, קטיעתו וחוזר חלילה עזבתי את דירת השותפות שלי. לא חיכיתי לאישורה של מירי ולא לאישור הקהל. אספתי את מטלטליי הרבים (מדהים כמה רווקה צעירה יכולה לאגור) והדרמתי. (דרום תל אביב, ממש בהמשך של קו 25).

ביום יומיים הראשונים לא הבנתי למה עשיתי את זה. הכל היה שונה כל כך, השוליות שבשכונה החדשה לא דמתה למרכזיות של קודמתה, החושך מסביב לא דמה לתאורת הרחוב במרכז (אילו רק העירייה הייתה מסדרת את התאורה רבאק! אולי הייתה מעט תחושת ביטחון), השכנים שלי לא דומים לקודמים, האור שנכנס לדירה גם הוא אינו זהה, גם לא הגודל, הדלת, הקומה או הכניסה. והלבד? לא דומה לשום דבר אחר. לא דומה ללבד של דירת שותפות, לא ללבד בבית של ההורים, לא לנסיעה לבד באוטובוס, לא ללבד בערב שישי, גם לא ללבד בהודו. לבד בבית זו ההרגשה הכי טובה בעולם ועם זאת הכי משתקת, אותי.

זה הכל? אני שואלת את עצמי. הכל קורה ולא קורה כאן כלום. ואני חושבת על מה שהיה באמתחתי רק לפני שבועיים… היה משהו מנחם בלהגיע לדירה למראה של תריסים סגורים אך לא אטומים שמציץ מהם אור צהבהב, יש שם מישהי. אני לא לבד. אחרי כל תלאות היום קיימות בי שתי תשוקות מקבילות: האחת, התשוקה האימתנית להיות לבדי- תרמית שקרנית שנועדה לגרום לי לכאוב פחות, ואילו השנייה, המנחמת, האינטימית- הרצון העז לשתף.

אני יושבת עכשיו בדירת היחידה שלי ומאושרת שהגעתי לרגע שבו אני אחושילינג עצמאית, שיש לי מטרייה שמכסה את כולי ולא צריכה לחלוק אותה, מקפצת לבדי בין השלוליות. אני בשוליים החברתיים הנהדרים, בדיוק כמו הדירה שלי. אבל השוליות והעצמאות  מגיעות עם משקולת כבדה של בדידות. למרות שככל הנראה הכמיהה לזוגיות יונקת מהתרבות השלטת והייתי רוצה להיות כל מה שהיא לא, התרבות עדיין כאן, היא בכל מקום ולהיות לבד בעולם ששואף לביחד מרגיש שולי מדי. אז אני כל הזמן עסוקה ואין לי יותר מדי זמן לחשוב על זה שאני לבד, שאף אחד לא יושב ומחכה שאני אסיים את ענייני ואולי ברגעים כאלו טוב שענייני לעולם אינם מסתיימים.