וג'יינה דנטטה או מאבק הזבל הלבן

יערה

מדי פעם אני משפילה מבט כדי להיזכר מה יש לי בין הרגליים, מזכירה לעצמי שאני אישה פמניסטית. הוג'יינה שלי שלא משדרת שום תנועה כלפי חוץ, היא לא איבר מין מדכא, אלא משחרר. היא משחררת אותי באופן אישי ובאופן פוליטי היא משחררת את כל מי שזקוקה לשחרור,  כל מי שמדוכאת. דרכי הפעולה שלה שונות, הן לא כוחניות או מרושעות, היא אינה זוממת להרע, רק לעשות טוב לעצמה, רק להשתחרר מעול הדיכוי. בימים האחרונים אני שואלת את עצמי: אם הוג'יינה שלי רוצה להשתחרר היא צריכה להיות מיליטנטית?

במרכז סיוע יש לנו סבבים פמניסטים במהלכם נשאלת שאלה מנחה וניתנת לכל אחת ההזדמנות לדבר אם וכאשר היא מרגישה בנוח. אחד הסבבים הנפוצים והאהובים בהדרכות בבתי הספר הוא הסבב "מה אני אוהבת בלהיות בת". התשובות חוזרות על עצמן: 'אני אוהבת להתאפר', 'אנחנו עדינות יותר', 'אנחנו מדברות על דברים'… פעמים רבות אנחנו מגיעות לטענה האלמותית 'אני אוהבת להיות בת כי יש לי האפשרות להביא ילדים לעולם' (לפעמים נדמה לי שאם לא אוכל או ארצה להוציא מהוג'יינה שלי תינוקות אני כנראה לא מספיק אישה, אולי היה עדיף איבר שמיטלטל, בלתי יציב).

יש לי סיבה אחת שבגללה אני אוהבת להיות בת שהפכה אישה, אבל לרוב אני לא אומרת אותה בסבב כי אני מפחדת שהנערות לא יבינו אותי ובסופו של יום הייתי רוצה שיתחולל חיבור וחבל לי לסבך אותן בפוליטיקה. אני אוהבת להיות אישה כי יש לי מאבק. מה יעשו אותם גברים לבנים עם כל הפריבילגיות שלהם? הם יכולים לדחוף אותן לתחת הלבן שלהם כשהם מתחילים לפתח מודעות פוליטית שקוראת לשוויון מגדרי. אני היא האישה, מי היא האישה אם לא כל אחת מאיתנו? המאבק הזה הוא מאבק אישי והוא גם פוליטי, ואני שמחה שיש לי חור שחור בין הרגליים, או כוס, או נרתיק שנסגר ונפתח בכל צעד שלי כי עכשיו אני יכולה להיות חלק ולשחק במגרש של 'לי מגיע ואני אלחם'.

הוג'ינה הורדרדה שלי לא מאפשרת לי להתנהל בכל מאבק. היא בהירה מדיי. גדלתי בגבעתיים. אתן מבינות? מי שגדלה בגבעתיים לא יכולה לדרוש עד הסוף צדק חברתי, 'גבעתיים' היא מילת קוד לבני ובנות אשכנזים ואשכנזיות. מה מכילה הגבעתיימיות שלי? זה לא רלוונטי ולא מעניין.

מעבר לזה שסבא ניצל מאושוויץ וסבתא ברחה דרך סיביר, הסיפור של אבא שלי לא מעניין אף אחת. אבא שלי הוא אשכנזי, התרבות שלו נמצאת כביכול בכל מקום במדינה הזאת, הוא מיוצג. מלח הארץ. האמת שלא, לא המשפחה של אבא שלי. המשפחה האשכנזית הזאת לא מיוצגת, משפחה של פולנים שממש לא היו מהשמנה והסלתה של המדינה הזאת, הם היו 'סתם' פולנים שהיו מדברים מעט יידיש, אוכלים כבד קצוץ, דג מלוח וגפילטע פיש בחג. המשפחה הזאת לא שחתה בתרבות המקומית. הם לא ישבו בכסית ליד אלתרמן, לא ביקרו באקדמיה, לא היו מפא"יניקים, לא התקרבו לרמת אביב. הצביעו ליכוד.

לאבא וסבא היה עסק משותף וסבא השאיר הרבה חובות. יום אחד כשהייתי בת שבע לערך, אחרי שהסבא הפולני שלי, קלמן, נפטר, התקשרה הביתה אישה וביקשה את אבא, הלכתי לקרוא לו (לא היה בית גדול, אבל הוא לא ענה וחשבתי שאולי הוא נרדם), כשראיתי שהוא לא בבית הבנתי שהוא אצל השכנים האשכנזים שלנו וחזרתי לטלפון לומר לאישה מצדו השני של הקו שאבא אצל השכנה, האישה התחילה לצרוח שאני שקרנית ושאבא שקרן ושיבוא כבר לטלפון, הבן זונה לא יתחמק בקלות מהחובות. אני לא חושבת שאבא שלי התכוון מעולם להתחמק מאיזשהו חוב, אבל לא היה לו איך לשלם והוא היה עצבני וצרח רוב הזמן. הבית היה כמרקחה.

יש שיאמרו שבגלל שאבא שלי היה אשכנזי אז מלכתחילה לו ולסבא היה עסק. אולי. אבל מה שבטוח שזה לא היה החלום של אבא שלי, החלומות שלו התגלו רק בגיל מאוחר כשהוא הפך להיות שכיר ועבר את משבר גיל החמישים, הוא התחיל לכתוב שירה. עומד במרכז הסלון ומקריא שירה  מהלב לבנות תערובת לבנות. השכלה אקדמית- אין. גם לא השכלה תיכונית.

כשאימא הלכה לרשום את האחיין שלה שחזר לארץ אחרי שבע שנים בגלות ההולנדית לתיכון אורט בגבעתיים, התיכון שבו אבא למד, היא חיפשה את אבי באחת מתמונות המחזור הגדולות במסדרון. היא לא מצאה את אבא שהצהיר מאוחר יותר שאת אורט טכניקום הוא לא סיים ולא הגיע לתעודת בגרות.

מצטיירת כאן תמונה קורבנית, אבל אני לא קורבן, בכל זאת גדלתי בגבעתיים (לסבא היו נכסים בנווה צדק, הוא מכר אותם בשביל דירה משפחתית בגבעתיים, לא צפה את הביקוש), ואם גדלתי בגבעתיים ולבנה אז מי אני? וויט טראש מכף רגל ועד ראש. אני לבנה כך שקורבן אני לא. לסבא וסבתא וגם לאבא היו פריבילגיות הם פשוט לא ידעו לנצל אותם. כמה טיפשים אפשר להיות?

אז מה לי ולמאבק עובדים? מה לי ולפמניזם מזרחי כפי שהוא משתקף ברשת? 'אמא שלך עיראקית? לא מספיק. את לבנה.' 'אמא שלך מזרחית למשפחה מרובת ילדים?' את עדיין לבנה.

איך אפשר לפתוח את הפה? האם עליי להמציא את עצמי ואת נישת המאבק שלי? מאבק וויט טראשי. "אני קוראת לכולן להתפקד. כל מי שהגיעה עד גבעת חביבה ולא מצאה עצמה לא כאן ולא שם, לא שחורה ולא לבנה מוזמנת למאבק של ה'זבל הלבן'. כאן מקבלות את כולן, כאן כל אחת יכולה לדבר את הקושי שלה, כאן מסתכלות למטה, אל עבר הוג'יינה ורואות שכל וג'יינה שונה אך שווה. כאן משתחררות ומשחררות את מי שרוצה להשתחרר. במאבק של הזבל הלבן אנחנו לא מעיפות אגרוף בפות לכל מי שלא ורודה. גם לא לכל מי שלא ורוד."

פמניזם: אשכנזיות, מזרחיות ואין לנו חוש הומור

אמא היא בת לזוג הורים מהגרים מעיראק, ערבים (ערבים אמיתיים, אבל אל תגלו). הם הגיעו לארץ ושמו אותם במעברת "הר טוב" בבית שמש. לסבתא היו הרבה ילדים ובגיל צעיר אמא נשלחה לפנימיה בחיפה שם בילתה את ילדותה, שם התאהבה לראשונה וחוותה אכזבות ילדות ושם ככל הנראה פיתחה את 'החלום' להיות מנהלת חשבונות. בהמשך הגיעה אמא לקיבוץ כילדת חוץ, אבל היא לא הצליחה להידבק בחיידק הקיבוצניקי ולא הפכה לציונית מחוברתת, בינתיים סבא וסבתא עברו לגור בפרדס כץ, אחת השכונות היותר "מתקדמות" במרכז הארץ. אמא חזרה לקיבוץ אחרי הצבא ואחרי תקופה של חוסר הסתגלות עברה לתל אביב. אימא  אמרה לי היום, שאם היא לא הייתה מכירה את אבא היא בחיים לא הייתה גרה בגבעתיים ולא משנה כמה היא חזקה וכמה טוב היא מטפלת בעניינים הכלכליים של הבית.

הסיפור של אמא שלי ושל נשים אחרות צריך להישמע. ולמרות הסיפור שלה שהוא הרבה יותר מהמילים המעטות שהקדשתי לו, הוא לא הסיפור שלי ואני נזהרת בלשוני. אני לא רשאית להיות חלק מהמאבק ואני לא רוצה לפלוש למרחבים לא לי, אני הרי לבנה. מותר לי להילחם רק במלחמה הלבנה שלי. רק כשזה לבן מול לבן. ואני בלי תרבות מוזיאונים, ספרות או תיאטרון מהבית, מה אני בכלל שווה? הלבנבנות שלי היא 'וויט טראש' מזוקק שהמאבק שלו שקוף.

האם בגלל שאני לבנה אין לי זכות לפתוח את הפה? להביע עמדה? האם כל עמדה תתפרש כגזענית? מישהי יכולה לספר לי איך נחלצים מהמורכבות הזאת? האם בגלל שאני לא כהת עור אני לא יכולה ללמד ילדים מזרחים? נשאלתי 'איך התלמידים המזרחים קיבלו את זה שיש להם מורה אשכנזייה?' הם לא קיבלו את זה טוב, אבל הם לא קיבלו שום סמכות ממסדית  בצורה טובה גם כשהיא באה בשחור , בחום או בצהבהב.

מודרת מהמחאה ומהיכולת להבין שוליים או הזנחה בגלל צבע העור שלי (לא אני לא אקרא לזה גזענות, לא רוצה לסרס את השיח), אני מבינה שיש כאב שאני לא יכולה להבין, שיש מאבק עוצמתי שיש לו צבע שונה משלי, המאבק של הפמניזם המזרחי הוא מאבק קריטי, אמיתי ומעורר הערצה. אני מוצאת את עצמי משפילה את המבט אבל במקום להתקפל ולקחת צעד אחורה אני רואה את הוג'יינה שלי, היא מסמלת לי שמותר לי ואני צריכה להילחם על מקומי, שאני יכולה לשחרר את עצמי ואת כל מי שרוצה בכך. היא מזכירה לי שבחרתי בדרך אחרת, שבחרתי לייצר מאבק לא מיליטנטי, שכפרתי בשיטה הגברית הקיימת ובכך המאבק שלי רדיקלי.

הוג'יינה שלי היא אישית אבל היא גם ישות פוליטית משחררת, היא לא דנטטה- נשכנית, לא סוגרת את שיניה על מאבקן של האחרות.

*

ממחברת השירים של אבא שלי.

אבות אבותי סוחרי תבואות
בערבות רוסיה
והרבה בנות שרוצות להיתחתן

ערבות שלג וכפור
ערבות אין סופיות
מכפר לכפר
והרבה בנות שרוצות להתחתן

אלפי עירות קטנות
שוחט חזן חלבן ושדכן
דיוני תורה תרנגולת מטילה
והרבה בנות שרוצות להיתחתן
ילדים שובבים
זקנים מזוקנים חביבים
באר אחת של מים
והרבה בנות שרוצות להיתחתן

ב.ר

אודות דיו לבנה

כתיבה נשית בלתי נראית
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגיגית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על וג'יינה דנטטה או מאבק הזבל הלבן

  1. פינגבאק: ביטחון, פריון, נקיון « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s