החופש הגדול: גאולה מיחסי הכוחות

יערה

נותר עוד יום אחד עד לצילצול שיגאל אותנו מיסורים קשים ויביא לסיומו של כאב חד. אנחנו מולידות את החופש הגדול אחרי שהתבשל, במקרה שלנו במשך עשרה חודשים. השבוע האחרון הוא צירי הלידה שלנו, הם דוחקים, כואבים, ממרמרים, גורמים לנו לשנוא את העולם, שונאות את הממסד הפטריארכלי שהביא אותנו לסבל העז הזה, רוצות להוקיע מתוכנו את כל מה שקשור לו. החופש הגדול הוא השיחרור שחיממנו במשך עשרה חודשים ועכשיו הוא לוהט, דווקא הוא המענה למורה הצמאה אשר עומדת אל מול ברזייה שמספקת  זרזיף חלוש של מים מהבילים כמו מרק חם בשלהי אוגוסט בסיני. ואף על פי אנחנו מצפות. במקום שהילדים יעמדו ליד השער ויצפו אנחנו עומדות שם, גועות כפרות המחכות לשיחרור. והשער הזה עוד יפתח לא לפני שיוציאו את נשמתנו בישיבה אחרונה ועוד השתלמות ועוד רוגלעך בחדר המורים.

וכשנשמתנו מיוסרת וגוועת ברעב אנחנו משוחררות. הרחוב אז יטען 'גן עדן של עבודה! יותר חופשות מלימודים, על מה אתן מתלוננות?' אני לא מתלוננת, ומגוחך לטעמי לצרף את תלוש המשכורת שלי כדי להוכיח עד כמה עלובים חיי, אבל  האמנה לי כשאני אומרת שחיים סבירים לא תוכלו להשיג מהמשכורת הזאת. לטעמי המשכורת אינה הבעיה העיקרית בעבודתה של המורה. הקושי נעוץ בסידרי הכוחות שהם תוצאה של מדיניות פטריארכלית מובהקת במשך שנים ארוכות.

סידרי הכוחות הללו מולידים השפלות יומיומיות, העוברות על נשים ותלמידיהן. בית הספר שכיום עובדות בו בעיקר נשים הוא מרחב שבו קיים ניסיון לשמר יחסי כוחות עוד מהתקופה שבה גברים שלטו ביד רמה במקצוע ההוראה וניסו להשליט עליו את המערך ההיררכי המוכר להם מעולם המבוגרים. נשים שחונכו מגיל צעיר לאימהות/ טיפול ואולצו להיכנס למערך הכוחות הבית ספרי כמורות, הולידו מארג משובח היוצר שני צדדים מושפלים שמעוניינים לפרוץ את השערים ולברוח.

סדרי הכוחות שעוצבו בבית הספר בין מורות לתלמידיהן אינם מתאימים לאתיקה שמייצרות נשים, אתיקה שהיא פרי חינוך שנשים מקבלות בדרך כלל, חינוך להקרבה וטיפול אימהיים.  נשים מקבלות את שוט החינוך ובידיהן שתי אופציות לשימוש בו, האחת היא אימוץ הפעולה החינוכית הקיימת, זו שעוצבה על ידי גברים ובזכותה נחשבו למורים ערכיים, קשוחים ומסורים שהצלחת התלמידים בראש מחשבתם- לפקח ולהעניש. אם תבחר המורה לנהוג כך היא תסתמן כמורה ביצ'ית ורעה, זו שכיף לשנוא;  הגישה השנייה, היא לקיחת השוט שהכריחו אותה לשאת וללטף איתו את ראשיהם הרכים של תלמידיה. כעת עלולה המורה להפוך לקורבן להשפלה, כיוון שהיא לא השכילה להבין את מערך הכוחות הקיים זה דורות, היא לא הצליחה להשפיל ולהחריף את הפערים ולכן ההנהלה או התלמידים יחטפו את השוט מידיה ויתנו לה על הראש (השוט משמש גם את הממונים על המורה שישתמשו בו כמכשיר הלקאה, והם ילקו את ידיה בכל פעם שתעז לעמוד על שלה). זהו המילכוד האכזרי מולו המורה צריכה להתמודד בכיתה בהישמע צילצול הכניסה.

השוט ואני

השוט הוא הקול, החיוני כל כך למורה, הוא יכול לעזור לי לקבל את הכוח שלו אני זקוקה כדי ללמד והוא יכול לעזור לי להשפיל. ועכשיו מסירה את הכפפות ויוצאות למלחמה- או אני או הם. הכיתה, המעוצבת כזירת מלחמה מעמידה את הגדולה אל מול הקטנים- נראה מי ישאר בחיים.

בכיתה ד' ענת המחנכת ביקשה מאיתנו להביא אטלסים לשיעור גיאוגרפיה, זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודענו למילה אטלס וללימוד בו. ביום למחרת הגעתי מצויידת בספר שמצאתי בביתי ועליו המילה 'אטלס'. זה היה אטלס לילדים והוא תיאר אילו חיות יש בכל חלק של העולם. ענת הביטה עלי ועל האטלס, 'מה זה?' היא צעקה, 'למה לא הבאת ציוד כמו שצריך?'.אני, שהייתי תלמידה 'טובה' ומעולם לא הסתבכתי עם מורות לא הצלחתי להתאפק וצעקתי עליה בחזרה שזה מה שהיה לי בבית. ענת התעצבנה שצעקתי ואמרה לי שאני חצופה ושזה לא יעבור בשתיקה ושהיא תדבר עם ההורים שלי. כמובן שבכיתי, ענת לא פנתה אליי בניסיון להסביר לי שאני לא צריכה כל כך להיבהל, ושהיא יודעת שאני תלמידה טובה שמגיעה תמיד עם ציוד ומכינה את שיעורי הבית. בקרב הזה הובסתי; 1:0 למורה ענת.

השנים חלפו, היכן אותה ילדה מפוחדת באישה שאני היום? אני ניצבת מול הכיתות שלימדתי השנה והפעם צעקותיי מופנות אליהם, לעיתים מופנות הצעקות לתלמידה אקראית 'די כבר', אני קוראת, 'כמה אפשר לבקש', הילדה נבהלת משפילה את מבטה או מביטה בי בעיני אילה מבריקות, הבכי חונק הפעם את גרונה ואני אל מול המבט הזה מפסיקה לתפקד למאיות השנייה, נזכרת בעצמי, אבל  גם 'כמה פעמים אפשר להעיר למען השם???' ואני ממשיכה לצבור נקודות.

ההשפלות שאנחנו מעבירות את התלמידים שלנו הן פועל יוצא של מערכת כושלת. המערכת הזאת קורסת גם כשהמורה מחליטה לשים את השוט על השולחן ולא להשתמש בו, הו אז הופכת ההשפלה הזאת פעמים רבות את פניה והמורה מפסידה את נקודות הזכות שצברה.

בשנה שעברה בשנת ההוראה הראשונה שלי חוויתי השפלות אין סוף מתלמידיי. ילדה אחת אמרה לי שהיא באה לנגב את הדמעות שלי בכיתה, ילד אחר אמר שהוא ראה אותי יוצאת עם חבילה של קונדומים עם בת זוגי (?) מבית מרקחת, 'השיעור הזה משעמם', 'את לא מצליחה להתשלט על הכיתה' היו קצת מהאמירות שסוננו לעברי באותה שנה. נקודות רבות הצטברו לטובת התלמידים. אבל המשחק הזה הוא משחק סכום אפס, אין מנצחים או מנצחות רק מושפלים ומושפלות ולא משנה מי הראשונה שסופגת, בסופו של יום כולם ישחזרו את השפלותיהן על האחרות.

לפני כשלוש שנים, הלכתי לי בעיר ילדותי, גבעתיים, ועברתי בסמטה צרה שהייתי עוברת בה כל יום בדרך לגן סנונית ובחזרה הביתה. בעודי הולכת לי בסימטה עבר מולי ילד קטן וירק. נזכרתי בילד מבית הספר הדתי שהיה יורק עליי ובועט בי כשהיינו נפגשים במקרה בסמטה הזאת כשהייתי ילדה קטנה (מיזוגן?). הזיכרון הציף אותי  והילד למולי הפך לילד ההוא. אני כבר בת עשרים ושלוש, לא יקום הילד שישפיל אותי, 'מה אתה טמבל' קראתי לעברו. 'מה?' הוא תמה. 'מה אתה יורק עליי?' 'לא ירקתי עלייך, אלא אחרייך', קלטתי שטעיתי. למה שירק עליי?? הורדתי את משקפי השמש על עיני סיננתי לעברו 'סליחה' והמשכתי בדרכי.

מה קרה לי שם כשזיכרון הילדות המשפיל הזה הציף אותי בעוצמה ובשיחזורו הולדתי טראומה נוספת על אחר. השפלות רבות שאנחנו חווים בילדותנו קמות לתחייה בחיינו הבוגרים, ואנחנו מושפעות מהם. אין פלא אם כן, שאנחנו מעבירות אותם הלאה.

מערך סדרי הכוחות לא משתנה בכיתה הוא רק מתעצם. הוא תוצאה של חינוך ארוך שנים, חינוך שטוען שיש שווים יותר ויש שוות פחות. מערכי הכוחות הללו מעצימים את ההשפלה, הם עוזרים לנו להבין שאין ברירה אחרת אלא להתגונן ואין הגנה טובה יותר מהתקפה. אז אנחנו מכינות את השוט על שולחן העבודה שלנו, מחכות לרגע העלבון שעוד קרוב להגיע ולהכריע אותנו, אנחנו מסרבות להיות במקום המושפל ומתכוננות להשתלח בילדים הרכים שרצינו ללמד שאפשר אחרת ובמקום זאת אנחנו משחזרות ומעניקות להם את הטיפול שקיבלנו אנחנו.

הצלצול האחרון קרב ומורות רבות מתדפקות על השערים. יהיה זה רגע מאושר שנצא שוב לחופשי. לחופש הגדול ביותר, זה המשחרר אותנו מסדרי הכוחות הקיימים, לפחות עד ה- 25 לאוגוסט.

הצלצול הגואל