מחאה חרדתית

ליבי

אבא שלי הוא לא נוחי דנקנר אבל הוא גם לא בדיוק משתייך למעמד הביניים. כעו"ד ואיש עסקים בעל הכנסה גבוהה המחאה החברתית עלתה לו, לטענתו, מאות אלפי שקלים. 'את עלית לי מאות אלפי שקלים' הטיח בי הטייקון שלי בטלפון בעת שנזף בי על השתתפותי בהפגנות לא חוקיות שיעלו לו עוד כמה אלפי שקלים רק על שחרורי בערבות ממעצר וניהול ההליך המשפטי. שלא לדבר על כך שאני הורסת לעצמי את החיים, הוא אמר, ואם אני חושבת שכתב אישום ותיק פלילי זה דבר של מה בכך אז אני טועה. 'עם תיק פלילי את בחיים לא תמצאי עבודה' סיכם העורך דין.

כן, אני כבר כמעט שלושה חודשים מובטלת. בשנה האחרונה החלטתי לעשות הפסקה מתחום החינוך, לוותר על משכורות העתק שמקבלים מורים ומורות במדינת ישראל ולנסות את מזלי בתחום התקשורת, החלום הגדול: להיות עיתונאית. התחלתי לעבוד כתחקירנית במשרה מלאה בחברת הפקות בדרום תל-אביב בתשלום של 1000 שקלים לחודש. 10 שעות עבודה ביום. 5 שקלים לשעה. ככה זה כשאין ניסיון, אפשר לרמוס אותך, לנצל. הובטח לי ששכר הרעב הזה (שאפילו מהגרי עבודה לא מקבלים) ניתן כחודש ניסיון ולאחריו, במידה ואוכיח את עצמי יעלה השכר ל- 6000 שקלים בחודש. למרות שהוכחתי, הודיעה לי המפיקה שאין תקציב ואם ארצה אוכל להישאר בשכר של 4000 שקלים (ואת כמובן גם יכולה ללכת). נשארתי.

זמן קצר לאחר מכן כבר עברתי לחברת הפקות אחרת, שם כבר הרווחתי 6500 שקלים. עשיתי את עבודתי נאמנה ונפלטתי החוצה עם סיום הפרויקט כי ככה זה בתעשייה, פרויקט מתחיל ופרויקט נגמר ובעיקר פרויקטים רבים מוקפאים כי התעשייה היא אולי הנפגעת העיקרית מן המחאה החברתית בקיץ שעבר.
אין פרסומות- אין תקציבים- אין פרויקטים, המשוואה פשוטה. כבר אז שמעתי את הקולות: דפקנו את עצמנו, המחאה החברתית הרסה אותנו ולא הבנו בכלל שזה מה שאנחנו עושים. מחאה ארורה.

אני שוב מובטלת ובכלל רוצה להיות עיתונאית, איך לעזאזל מצאתי את עצמי עושה תוכניות ריאליטי? אבל בעיתונות אין עבודה ואין כסף ואני שוב חיה על חשבונו של אבי, אותו אדם שכנגדו אני בעצם יוצאת להפגין. יורקת לבאר שממנה אני שותה. לצידי אנשי תקשורת רבים. הם לא רוצים לצאת לרחובות יותר. הם לא רוצים לירוק לבאר שממנה הם שותים. ערוץ 10 כמעט נסגר, הזכיינית רשת במצב קשה, משרדי חברות ההפקה התרוקנו מאדם… יכול להיות שעוללנו זאת לעצמנו?

אני רוצה לנפץ את הזגוגיות, לשבור את מכונת הכספומט, אבי הוא הבנק שלי ואנחנו הרי לא אוהבות בנקים, במיוחד לא כאלה שנקלעים בדרכינו כשאנו משולהבות בצדקתנו, אבל את הבנק הזה אני אוהבת מאוד, אוהבת ושונאת את תחושת התלות, רוצה להשתחרר ולא מצליחה.

השמשה המנופצת של בנק הפועלים

אני גם לא אמורה להצליח- זו השיטה. הפכנו תלויים בבעלי ההון ועכשיו לצאת כנגדם זה קשה. קשה מאוד. קשה להיות אופוזיציה מבית ולצאת כנגד אבי, כי אם לא אבי הייתי ברחוב ולא למטרות מחאה. קשה גם להמשיך ולצאת כנגד אותם טייקונים שממנים את התעשייה ממנה גם אני רוצה להתפרנס.
זה ודאי קשה למערך העובדים העצום של קבוצת שטראוס, אפריקה ישראל ושאר העבדים של בעלי ההון. יש להם משפחות. הם לא יכולים להרשות לעצמם שהמפעל ייסגר.

זה קל לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב שצריכה חסויות ליום הסטודנט ולא משנה אם החסות הזו מגיעה מעיתון ישראל היום, נייקי או יצחק תשובה, העיקר שהכסף מגיע. זה גם קל כנראה לאיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, שרוצה לגייס תרומות בכל מחיר גם אם זה אומר לפנות לדנקנר, העיקר התחת של שמולי, העיקר הקריירה הפוליטית וזה בודאי היה קשה מאוד לסגנו, עפרי רביב להתפטר לפני מספר ימים בדיוק מאותן הסיבות. גם למיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב ויו"ר סיעת מרצ במועצת העירייה, לא היה קל להתפטר ולוותר על הכסא הנחשק יחד עם כל חבריה לסיעה ועכשיו גם הגיע זמנם של סיעת "רוב העיר" ו"הירוקים" לצאת מהקואליציה כי פשוט אין ברירה אחרת ואי אפשר להשאר רק כי זה קל ונוח. אם לא נעשה את זה ניתן לגלגל להמשיך להסתובב וניתן להם שם למעלה להמשיך ולירוק עלינו. לסגור ולפתוח את הברז כרצונם.

המשכתי לחפש עבודה, הלכתי לעבוד בחנות בגדים ברחוב שיינקין, כי אין מה לעשות צריך כסף, רק שהכסף נסע עם מנהלת החשבונות של הרשת לחופשה ואם היא בחופשה אז אין משכורות. נכון לא נורא?! לא קרה שום דבר. חודש הבא. בעל הדירה יחכה, החשבונות יחכו, גם האוכל יחכה, מה צריך אוכל? מזל שלי יש אבא שלא ייתן לי להישאר רעבה ולא ייתן לאנשי ההוצאה לפועל להתדפק על דלתי והעיקר שקבלתי קידום מהיר ואני כבר אחראית משמרת שמרוויחה 24 שקלים לשעה עם בונוסים יפים. גם לא נורא שמנהלת החנות מפלה עובדות ולא מקבלת אותן לעבודה על בסיס מראה חיצוני בלבד, מזל שאני לא שמנה וגם לא נורא שתיקנו את מצלמות האבטחה בחנות ועכשיו צופים בי מתחילת המשמרת ועד סופה.

אני חשבתי שנורא ואיום והתפטרתי. זה היה קשה להתפטר אבל גם קל. קל להתפטר ממקום אידיאולוגי כשאפשר לקחת כסף מאבא. קל וקשה כי כמה כבר אפשר לקחת?! את המשכורת שכבר הלינו לי המשיכו להלין. לרשת חוקים משלה ומסתבר שמשכורות נתן לשלם לעובדים עד ה-15 לחודש. בכל זאת מנהלת החשבונות רק חזרה מן החופשה והיא צריכה לנוח. גם היא עובדת, גם היא שווה יותר.

בימים אלו, יותר מתמיד אני מרגישה את המחאה על בשרי. אני מרגישה מה זה אומר להיות העובדת הקטנה. המנוצלת. זו שלא צריך לשלם לה על התלמדויות, זו שלא צריך לשלם לה שכר בסיס, זו שלא צריכה לקבל משכורת בזמן וזה רק אם היא ברת מזל ובכלל זכתה למצוא מעסיק/ה. זו שלא מצליחה לשלם שכר דירה וחשבונות, זו שמקבלת טלפונים מהבנק שחסמו לה את הכרטיס והנפיקו לה דיירקט שלא עובר כי אין לה כסף בחשבון. זה גם לא חשוב אם יש לה תואר ראשון, שני או דוקטורט. אנחנו שקופות. אין דין ואין דיין. הכול למראית עין ובימים האחרונים נראה שגם על מראית העין החליטו לוותר. נחנוק, נמשוך בשערות, נכה, אם לא הצלחנו עם שטיפת המוח אז נדכא את המחאה בכוח הזרוע ואם הזרוע חלשה מדי נביא גם פרשים.

אז תביאו את הפרשים, את כדורי הגומי, את היס"מניקים, תביאו לי צבא שלם. אני מוכנה. חמושה בתסכול ובזעם. כבר אין לי מה לאבד. כבר אין מה להפסיד. תחריר זה כאן. זה אנחנו ואנחנו לא מפחדות (אולי רק מאבא).