We are the Highway

 יערה

מחר אני מוציאה את החדר שלי לרחוב.אני עושה את זה במסגרת תערוכה, שלישית במספר. בתערוכות הקודמות הוצאתי את העבודות שלי לרחוב ולאחר הפתיחה העבודות נשארו ברחוב ובשביל הרחוב. העבודות הופכות מפרטיות לציבוריות והציבור רשאי לעשות בהן ככל העולה על רוחו.

ילדה טובה ירושלים

ונוס נולדת מהכוס

נרתיק

מחר מיזם האומנות שלי, "אומנות לכל פועלת 3", יוצאת לדרך. אבל הפעם הלכתי צעד אחד נוסף קדימה: אני מוציאה את הזיכרונות שלי לרחוב ומשאירה אותם שם. כשאני מנסה לחזור אחורה ולהבין את ההחלטה שלי אני מתעכבת על הרחוב לעומת הבית, על הרצון של רבות ורבים מאיתנו לצאת אל הרחוב.

בקיץ הזה אנחנו לא רק יורדות מהבית לרחוב, אלא יורדות לכביש. איך מחליטות לרדת מהמדרכה אל עבר ההכביש? לעיתים ההחלטה אינה מחושבת והיא נובעת ממש מנפילה לשם, המדרכה צרה מדיי היא לא מצליחה להכיל את ההמון, זוהי תוצאה טבעית של דחיקת אנשים לפינה קטנה- בסוף זה פשוט מתפוצץ. אם נקח נשים כמשל, נוכל להבין מדוע הן מואסות בקונפורמיות של הרחוב- כאשר 87%  מהנשים בתל אביב מתלוננות על הטרדות רחוב (כולנו ביניהן), הן מבצעות אקט מחאתי של ירידה לכביש. אני יכולה להבין גם ירידה לכביש במובנה היצאני של המילה, כשאישה נדחקת לשולי החברה היא מרגישה שאין ברירה אלא לרדת לכביש.

**

בכל יום כשאני יוצאת מהבית אני עולה על האופניים שלי ומתחילה להתגלגל אל עבר תחנת האוטובוס לבית הספר. בהיעדר מסלול אופניים בדרום העיר אני שואלת את עצמי האם עלי לנסוע על הכביש או על המדרכה? מחד במדרכה הסיכוי למיתה נמוך בהרבה מאשר בהתגלגלות על הכביש, מאידך המדרכה תמיד הייתה לי צרה מדי, יש בה בליטות ויש שם הולכי רגל כעוסים שיכולים לצעוק עלי ללא מחיצת זגוגית הרכב ואילו הכביש חלק, זוהי דרך המלך (עד שרכב חותך אותך).

השנה, רבות ורבים ירדו לכביש, כי לא היה להם מקום על המדרכה הצפופה, כי דחקו אותנו לפינת הרחוב ולא נותרה ברירה. ברגע שירדנו לכביש ניסו להעלות אותנו בחזרה וכשסירבנו בתוקף אסרו אותנו מאחורי סורג ובריח ומנעו מאיתנו את חופש התנועה לחלוטין. אנשי הממסד, ביניהם הממשלה והמשטרה שאותם אני ממשילה לרכבים שעל הכביש, לא הבינו שמי שירד פעם אחת לכביש וחש את החלקלקות והאדרנלין שהוא מספק ירד לשם פעם נוספת.  הקו העדין הזה, שצבוע רבות  (בעיקר בתל אביב ) בצבע האדום, הוא קו עדין.

מאין ברירה זו הפכה לחוויה ממכרת. הבנו שלא נרצה לוותר על העוצמות שבירידה לכביש הראשי. הבנו שאנחנו הכביש הראשי, שהמדינה נועדה בשבילנו ולא להיפך. מהפכה קופרניקאית של ממש. כעת כשהמהפכה התודעתית נעשתה אנחנו יוצאות שוב ושוב עם הוכחות המעבדה.

We are the Highway

עד לפני שנה לא הרגשתי שאני בכביש הראשי של חיי. חשתי שהכל מתפרק, שאנשים שוברים אותי, רומסים אותי. חשתי שהבחירות שלי לא נכונות, שאני לא יודעת להבדיל בין טוב לרע, שאין לי את זה. איך יכול להיות שהכל כל כך בינוני? איפה אני ואיפה הכביש הראשי? חשבתי לעצמי שבחיים לא יהיה לי בית ושאלתי את עצמי האם העתיד שלי הוא נדידה? האם עלי לצאת לגלות כמו אבות אבותיי היהודים הקדמונים? הרגשתי כ'יהודיה שנשבתה'- אני צרכיה מרכז, צריכה בית אמיתי. במקום זה אני בכביש ללא מוצא עם אופניים מפונצ'רות.

נסעתי להודו. קניתי כרטיס ואחרי שבוע של חרדות בלתי פוסקות ממש בתחילת המחאה החברתית של הקיץ שעבר טסתי. אני זוכרת שלפני הטיסה ירדתי בשדרות בן ציון ברגל ורעדו לי הברכיים, נטרפת על דעתי, לא יכולה להכניס דבר לפה, לא מצליחה להירדם. הייתי הזוייה, חרדתית. י' אמר לי שתמיד אני יכולה לקחת את המטוס הראשון בחזרה לארץ. שאלתי אותו אם הם יצחקו עלי? והוא אמר לי שברור, אבל זה בסדר. ניסיתי לחייך, להראות שנרגעתי אבל בפנים מהלומות הלב לא שכחו לרגע.

אחד הפחדים העיקריים היו שהכל כאן ימשיך כמסלולו, שלא אהיה חסרה לאף אחת, שישכחו אותי. טסתי בעיניים עצומות בפחדים וכאב לב. אין לי מושג לאן פני מועדות. הודו היבשת הגדולה הזאת, מיהי ומהי? איפה אני ואיפה היא. מיליארדי הודים ואני, איך יראו אותי שם? אם פה אני שקופה מה יהיה בסטטיסטיקת המיליארדים? פחד ואימה פוגשים אותי בטיסה, בנסיעה באוטובוס, בצחנה, באוכל… אבל זה עובר, אני בחיים. לא כואבת לי הבטן בכלל. הראש במקומו, לא מסריח מדיי, גם לא צפוף לי, יש לי סבלנות, אני בסדר.

ואז זה קרה: נסיעה שהתארכה לשבע עשרה שעות  הולידה מחשבות. אז מה הצלחתי להשיג? שאלתי את עצמי. אני בת עשרים וחמש ויש לי תואר ראשון, אני מורה. הייתה לי חרא של שנה ואני בהודו. הסתכלתי על כף היד הלא כל כך ענוגה שלי והתבוננתי בטבעת הווג'יינה שלי, וג'יינה פלאוור. הכנתי אותה אצל אסתיר, הצורף ההודי. בגלל שפחדתי שתהיה מינית מדי ושאנשים ישר יבחינו בקיומה וינסו לחדור עיטרתי אותה בעלי כותרת וכך היא נוצרה "פרח הכוס שלי" ובתרגום חופשי לאנגלית, בשביל אסתיר, כיניתי אותה "וג'יינה פלאוור". אסתיר טען שזאת "וג'יינה פלאוור פורנו" כי היא מדוייקת מאוד ולי לא נותר אלא להסכים איתו. הבטתי בה והיא הביטה בי. אחרי כעשר שעות של נסיעה היא התחילה לרקד אל מול עיני, היו לה ידיים ורגליים והיא פיזזה. ראיתי אותה מתכווצת ומתרחבת בתקווה למצוא אהבה. החלטתי שברגע שאני מתיישבת ומוצאת את מקומי ברישיקש אני כותבת את הסיפור שלה.

אל מול הגנגס שם ישבתי גם בכיתי כתבתי את סיפורה.

חזרתי מהגלות כשבאמתחתי מרכז החיים שלי. הרגשה עמוקה שהמרכז שלי הולך איתי ושדרך המלך היא הדרך שבה אבחר ללכת.

על גדות הגנגס שם ישבנו גם בכינו

***

כשהלכנו בשבת באבן גבירול וכבשנו ברגליים (כמו שלימדו אותנו אבותינו הציוניים שלעיתים הם מתכחשים לנו ולעיתים אנו מתכחשים להם) את תל אביב, הרגשתי עוצמה ואדרנלין שאני מרגישה רק כשאני מציגה את מעשה האומנות שלי. ההתארגנות העממית הזאת הייתה מעשה אומנות. השתלטות על הכביש היא הנסיון להמציא מחדש את היומיום ולא ללכת בשבילים המוכרים.

ההליכה על הכביש המהיר היא הנסיון לבוא ולומר, העיר הזאת שלנו, המדינה הזאת שלנו, אנחנו הכביש המהיר, אנחנו הדרך הראשית, אין מרכז מלבדנו. המרכז הוא כל מקום שאליו נבחר ללכת שאליו נצעד. אנחנו יוצרים גלים בים של פורענות.

זו אחת הסיבות שאני מוציאה את החדר שלי לרחוב בעוד כמה ימים: אני קובעת שאני המרכז ולא סך החפצים שאגרתי בחיי. המרכז הוא אני, הוא המילה הכתובה, הוא אמירתה. המרכז הוא הכביש הסואן או הרחוב מולו אנו ניצבים והוא שלנו, של כולנו. אסור שישלט על ידי יד נעלמה – הוא עממי, יש בו מקום לכולם והוא הופך את כולם למרכז.

בשבת ההיא באבן גבירול הרגשתי שאין עוד מלבדנו, שאנחנו בלתי מנוצחים. ככה הרגשתי גם על הכביש הפתלתל והעקום בהודו, מיליארד הודים מסביב ואני. אני כאן ובכל מקום, בלתי מנוצחת בלתי מתפשרת אני לא הגלגלים המסתובבים על הכביש אני הכביש, הדרך. אנחנו לא אור הירח אנחנו הלילה.

אודות דיו לבנה

כתיבה נשית בלתי נראית
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגיגית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על We are the Highway

  1. רוני הגיב:

    מצאתי את עצמי בכל חלק בפוסט הזה, בתקופות שונות בחיים, לפרקים העולם מתפרק והלב נשבר ותחושת האפסות גוברת, ולפרקים אפשר להרגיש את הדבר הבלתי נתפס הזה, של יחד וקהילה ואהבה ואמנות. מדהים איך החיים נעים בין שני קצוות, כאשר גם כל האמצע שווה דיבור.
    מצטערת שלא יכולתי להיות בתערוכה, שלבטח היתה מדהימה.

  2. פינגבאק: תכנית למציאות אחרת « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s