דרך דמעה שקופה

יערה

לואי הוא ילד שחום כבן שתים עשרה שהכרתי בחודש האחרון בביקורי בהודו, הילד הזה הילך עליי קסם מהרגע הראשון. הסיפור שלו, אחד מיני רבים שהתרחשו בגסט האוס "נראניין" בפושקר שבמחוז רג'סטן, סיקרן אותי. בכל בוקר היה יוצא לואי מחדרו מצוייד בבגד ים שחור וקטן של אדידס ומתכונן לקפוץ לבריכה. לאחר קפיצת חימום היה יוצא מהמים וקופץ פעם נוספת, כך ללא הפסק במשך כל שהותי בפושקר. מיום ליום קפיצותיו השתכללו, יום אחד הוסיף לואי כיסא ששימש לו כמקפצה, באופן הזה הוא הצליח לעשות סלטות באוויר ולקפוץ ראש לתוך המים, פעמים הוא היה רץ וקופץ, לא לפני שייבש במיומנות רבה באמצעות מגבו של ראול את שפת הבריכה לשם מניעת החלקה.

הבריכה, אליה לואי קפץ ללא הרף, הייתה קטנה כבריכת תינוקות ומימיה ירוקים כמי שלולית. בחום השמש של רג'אסטן היה צורך בנחמה ירקרקה. המים המלוכלכים השרו על דרי "נראניין" אווירה של קריבים- הליכלוך יצר אשלייה של מי טורקיז והשמש, אומנם בקושי נראתה בשמיים, אך צרבה עורות שחומים ולבנים כאחד. היו שם בריטים, אוסטרלים, צרפתים וספרדים שנהנו משיזוף אורינטליסטי למדיי. השלולית האהובה עלינו הייתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה והרגעים מחממי הלב במיוחד היו הרגעים בהם הפציע לואי מתוך החדר שלו ושל אימו שנמצא בקומת הקרקע- אל מול בריכת הטורקיז.

הבריכה החלומית של נראניין ממעוף הציפור

לואי, שמשך את תשומת ליבי סיקרן אותי לא רק מפאת יופיו או דקיקותו אפילו לא רק משום אדיקותו וניתוריו המרשימים, לילד הזה הייתה אימא לבנה ומבוגרת, צרפתייה אמיתית ואבא לא בנמצא. מיהו אביו של הילד שמבלה את ימי הקייץ הלוהטים בפושקר שבהודו? המחשבות שאינן נותנות מנוח החלו להתרוצץ. כמובן שהאב המסתורי יכול להיות ברגעים אלו במרסיי, אולי הוא עובד בפרוייקט פריזאי חדש, אולי הוא בשליחות בבריסל ושילח את ילדו ואישתו לנפוש מעט בעולם השלישי, אולי האבא אנטילי (מה שמסביר את גוון העור של לואי) אולי החום השוקולדי הוא עירוב של לובן אימו והשחור משחור של אביו? אני תוהה ולואי ממשיך לקפוץ ולרוקן את מי הבריכה לשפתה שאינה יבשה עוד. דפי הציור שלי נרטבים, אבל לי לא איכפת מולי מתאמן פלא. ילד שללא ספק הולך לשבור לבבות.

הבריכה בימיה הטובים

אני חושבת על ליבה של אימו שמטיילת לבדה עם ילד בן תריסר חורפים. מה עושה האם הצרפתייה כשהבן מקפץ לתוך שלולית טורקיז? אני הולכת ומרכיבה אט אט את סיפורו של לואי ואת סיפורה של אימו. בדלי מידע מכל כיוון מביאים אותי למסקנה האחת והיחידה: ללואי יש אבא הודי. לואי אוהב את הודו ואת הקייץ בהודו וכך פעם בשנה יוצאים האם והבן למסע שורשים. האם לואי רואה את אביו? או שאימו מביאה אותו רק כדי שיספוג אויירת אבותיו ולואי רק מכניס אוויר הודו מלוכלך לביטנו כדי שידע מאיפה בא (חוץ מהעובדה שהגיח לאוויר העולם מהכוס של האמא שלו). לואי כך מתברר הוא מרכז הסיפור שלי, ילד שגדל ללא אחים וכך למד להעסיק את עצמו- קופץ כל היום לשלולית ובין לבין מצייר אוניות פירטים בעיפרון על גבי פיסות נייר, מחפש מחק וקורא 'מאמה' מפעם לפעם. אך מה עם אימו? אם חד- הורית הנושאת את העול לבדה. האם יטרחו לספר את סיפורה של האישה המגדלת את לואי הגיבור השזוף- שדוף שלי בגפה?

מיהי אימו של לואי? מהיכן מגיעים כל הקמטים החורשים את פניה? מה עובר עליה ביומיום הצרפתי? להיכן מצטמצם הדיכאון (גם זה שלאחר הלידה)? הייתכן שמשברי החיים נעלמו לחלוטין? האם אמהות מפסיקות להיות נשים? האם הן מפסיקות לייצר דמעות? נשים שהופכות אימהות ממשיכות לבכות רק למראית עין. הן דומעות ביום אירוסיו של הבן או בנפילתו בקרב, בנוסעו או בשובו מהצבא כאשר הוא רוכן ונושק ללחיין ואולי זולגות הדמעות מפאת החרם השכבתי האחרון, אך האם האישה שהיא אמא של לואי בוכה דמעות אישה? ברבות השנים מתברר, הן בדרך כלל בוכות במחשכים של חדרי שינה או שירותים, אבל היו בטוחות- הן בוכות. אימהות מסתירות את הבכי שלהן בדרך כלל מילדיהן, הן אינן רוצות להשאיר צלקות על הרכים בשנים. הן רוצות שהילדים יאמינו בעולם שאינו קיים, עולם שבו רק ילדות בוכות.

היכן מסתתרת האישה הדומעת שהיא האמא של כל אחת ואחד מאיתנו? האם אמא מפחדת מהמוות? אני יודעת שאמא שלי מפחדת. אימי החזקה, הכל יכולה, העובדת, המפרנסת, המבשלת, לעיתים צועקת אך בעיקר דואגת. ההבנה הזאת שאמא שלי בוכה היא הבנה שאני מטפחת כבר שנים. תחילה היה לי צר על חייהם של הוריי שחיים רק בשביל לספק את צרכיי וצרכי אחיותיי. אילו מן חיים אלו שאלתי את עצמי, חיים של שיעבוד ליצורים חיים שאינם היא עצמה, אך דבוקה בהם השייכות התרבותית- הם שלה.

מתי הפכה אימי מבת אדם רגישה לאינסטינקט אימהי מהלך? אחד מהסיפורים המכוננים של ילדותי הוא הסיפור על היום בו נולדתי. האחות הגישה אותי לאימי ואימי ציינה שזהו יום הולדתה, האחות כתגובה בירכה אותה, 'הנה מתנת יום ההולדת שלך'. האם זו המתנה הטובה ביותר שאימי יכלה לקבל? אמא הפכה ברגע מבת אדם לאם, אפילו את יום ההולדת תצטרך לחלוק מעתה. אני היא המתנה והעול שתאלץ לשאת והיא מפנה מקום בחייה הגדושים גם כך לתינוקת.

בכל זאת, מדיי פעם יצוצו בכל זאת עקבות המעידות על אישה בבית: אמא רבה עם אבא, אמא מתפרצת בזעם על אחותי, אמא יוצאת בסערה מהבית.

האישה שהיא אמא שלי התגלתה ברוב תפארתה ממש זה עתה. אמא שלי באה איתי להודו, שם ראיתי אותה בוכה, בוכה באמת, לא כמו אמא אלא כמו בת אדם כמו א'- כמו מי שהיא. ראיתי את אמא שלי מגיבה לאינטנסיביות של החיים ושל הודו. הרגשתי צורך להגן עליה, לחבק אותה, להרגיע אותה, להראות לה שהכל כל כך בסדר ושאין בכלל ממה לדאוג. הייתי מבועתת אבל עזרתי לה להרגיש שהעולם לא דפוק, שהכאב יעבור. עשיתי בשבילה מה שהיא עשתה למעני שנים רבות כל כך.

לילה אחד ברישיקש, הודעתי לי' 'אני לא רוצה ילדים', 'ילדים, זה קשה, זה דורשני, צריך לטפל בהם'. חשבתי לעצמי שברגע שיהיו לי ילדים אני כבר לא אהיה בת אדם. הם יראו בי אמא, תפקידי ילך לפניי, לא אהיה עוד אישה בעיניהם הגדולות התרות אחר דמות מגנה. הם לא יראו אותי כמי שאני (גם אני ככל הנראה לא אראה אותם כמי שהם, אלא כילדיי).

ואז פגשתי את לואי. הרגע המיוחד ביותר היה שלואי פנה אליי, הוא שאל אותי באנגלית, אם אני מציירת, ועניתי לו שכן, הוא ביקש לראות. ילד בן שתים עשרה גרם ללחיי להאדים. לואי התרשם מהצבעים ומהעולם שיצרתי במחברת הציור שלי. הילד הזה שהוא אחד מקרני האור בטיול שלי הוא העבודה היומיומית של אם חד- הורית ובכל זאת הוא מרגש אותי ברמות שעלולות לתעתע ולגרום לי לתהות שוב לגבי הבאת ילד לעולם שכולו כאב. עולם מלא בעוני ובפחונים, מלא בליכלוך ברחובות, בנהרות ובבריכות מלאות בסחי וחרקים, עולם שיש בו עכברושים שעלולים להבעית אותו, רעבים שדופקים על חלון הרכב או הריקשה שלו ומבקשים נדבה. עולם של שקרנים בזויים, מעסיקים רודפי בצע ולומפנפרולטריון, דמויות שלא ניתן לתאר בסיוטים הארורים המפעילים את בלוטות הזיעה הקרה. עולם של כלבים חולי כלבת ואופנועים שמתהפכים ברחובות, עולם של איידס ועוד מיני מחלות, לעולם הזה אני אכניס לואי קטן שיצייר לו עולם פנטסטי  בזמן שאני אצטרך לדאוג לא לבכות אל מולו, להפסיק להיות בת האדם שאני כדי שיוכל לקפץ לו לתוך שלוליות בידיעה שאמא שלו חזקה דיה להגן עליו.

רישומיי מפושקאר

מודעות פרסומת

אודות דיו לבנה

כתיבה נשית בלתי נראית
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגיגית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על דרך דמעה שקופה

  1. tzeela הגיב:

    יערה- תודה.
    אני חושבת שהעולם האנושי נורא בנפלאותו ונפלא בנוראותו- אני אוהבת אותו
    ובשביל שתמשיך להיות פה אנושות גם הדור שלנו חייב להביא ילדים וכדאי מאוד
    שאנשות כמותך יעשו ויגדלו כאלו

    וגםשלחיות זה לא פשוט בכלל אף פעם–אבל זאת וואחד חוויה

  2. אלה הגיב:

    ולכן תמיד מצמררת אותי השאלה – "למה את מחכה?!"
    יערה, מרגשת כרגיל.

  3. פינגבאק: משמרות « האחות הגדולה

  4. לא יודעת הגיב:

    ההנחה לאורך כל הטקסט היא שאמהות חד הורית עצובה ומפרכת יותר מאמהות אחרת.
    לי נראה שהורות הטרוסקסואלית
    מעמיסה על רבות מהנשים תפקידים שאינן צריכות למלא כשיש להן רק ילדה בבית.
    היה לי קשה עם השיפוטיות
    אהבתי מאוד את הסיפובבוקר לשכת תעסוקה ואז סדנת שיווק לפעילות חברתיות (הנעה לפעולה)- אישה שאני מאוד מסונכרנת לגביה. הארגון שלה נקראר האישי שלך ושל אמך

    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s