בגנות המשמעת או אשמתי, חטאתי, הוכנעתי

יערה

הפחד שלנו, גורם לנו פעם בשנה חילונים כדתיים להיזכר באל. זהו אינו אלוהי אבותינו אלא אלוהי הפחד- הפחד שגורם לנו "לתפוס את עצמנו בידיים", ללכת לבית הספר, לציית למורה ואחר כך למפקד בצבא, הפחד גורם לנו לציית לדבר המפרסם ולציית לחוקי הכנסת ולממשלה. בתור ילדה יום הכיפורים היה החג האהוב עליי, הוא טמן בתוכו הזדמנות להשתחרר מהפחד- היו אלו עשרים וארבע שעות של חתרנות.

חג, שמתחיל בלילה מעט סתווי ולאחריו בוקר צרוב שמש וכבישים ריקים. הרצון להשתלט על איילון צפון בתור ילדה היה כמיהה יום כיפורית מובהקת. בערב יום הכיפורים היינו מתאספות על אופנינו ושועטות לכיוון גבעת רמב"ם. בדרך לאילון חווינו ירידה טרומית, פחות משמעותית,  אך כבר שם האוויר הקר בפנים והכביש הריק תרמו להרגשה הכללית שאנחנו כל יכולות. היינו מגיעות לירידה האיילונית ומסתכלות כמו מצוק, חיל ורעדה, אין אף רכב בנמצא. הירידה הזאת לחלוטין שלנו ובכל זאת התקשנו לרדת למטה. זכרנו שיש כאן איסור שעלינו לציית לו. איילון היה הכביש של הגדולים והוא הגבול לחוסר הגבולות הפראי של כבישי יום הכיפורים.

המשמעת הצרובה בי מגיל צעיר לא איפשרה לי לקחת שליטה על הכביש, גם לא ביום הכיפורים, ובכל זאת היה כאן סדק דרכו יכלה להתגלות התנגדות וזו לא נוצלה.

אתמול בשיעור שהעברתי בכיתה י', שוחחנו על סיפור מגדל בבל. "והייתה הארץ שפה אחת ודברים אחדים".  ציירנו מול עיניינו קבוצת בני אדם המתאגדים יחד אל עבר מטרה משותפת. המטרה המשותפת לא ברורה לחלוטין, האם הם מעוניינים ב"שם" (מהו בכלל שם?) או שמא, רצונם להישאר מאוחדים? אלוהים רואה את ההתאגדות וזו אינה לרוחו, הוא מחליט להרוס את המגדל ולפזר ת'הפגנה, ללא הסבר בהיר. אנשי מגדל בבל, ממש כמונו, כילדים, מנסים להתאגד ולחתור תחת שלטון בלתי מעורער. אנחנו ניסינו לערער על שלטון המבוגרים ואנשי המגדל ניסו לחתור תחת רצון האל.

במהלך השיעור אחד התלמידים ביקש ממני לצאת לשירותים, סירבתי. התלמיד האמור שלף חוזר מנכ"ל מקוצר, "לפי סעיף ב' בחוזר" הוא קרא בקול "אי יציאה לשירותים עלולה לגרום לנזקים בריאותיים חמורים העלולים לסכן את בריאות המתבגר" הוא המשיך, מנפנף בדף שאחז בידו , "את עוברת על אחד מחוקי חוזר מנכ"ל". אינני מכירה את החוק הזה, עניתי, מה גם שהיה לך זמן לצאת במהלך בדיקת המחברות ולמה בדיוק חיכית? "אם אתה ממש צריך, תצא", אמרתי לסיום. הוא היה מבולבל, לא הבין מה זה 'ממש צריך' ואמרתי לו "כשתרגיש שאתה ממש צריך- תבין, כנראה שאתה לא ממש צריך". התלמידים ההמומים הביטו בי. התקרבתי אליו ואמרתי בשקט, 'במקומך הייתי יוצאת', הוא נטוע למקומו, מרגיש, ככל הנראה, שאין בכוחו לעשות כפי רצונו.

בסוף השיעור שאלתי, 'מה היה קורה אם כל השכבה בשעה מוסכמת הייתה יוצאת לשירותים, אם הם היו מתאגדים אל מול המערכת?' זה לא היה עובד, ענו לי. "הם (המערכת) כבר היו יודעים איך לנהוג בנו". סיפור מגדל בבל צרוב בתוכנו. עמוק בנשמותינו אנחנו יודעות שברגע שהמחאה תתעצם יהיו מי שיבואו לקפד את ראשינו ותזכורת לכך הייתה בקייץ האחרון.

גם אצלי הסיפור היה דומה: בכל יום כיפור מחדש רצינו להתגבר על הפחד, להראות להם שאנחנו שונים, יכולים להם, שלא יוכלו לאלף אותנו. אנחנו נאלף את איילון. השינוי התרחש ביום כיפור אחד: השעה אחת עשרה בבוקר, אני נוסעת עם השכן שלי ר' ברחבי העיר, השמש קופחת על ראשינו ואנחנו משחקים ב'כביש', נעצרים באדום, מנסים להבין את משמעותם של התמרורים השונים ולהישמע להם, מאטים לקראת הולכי רגל במעבר חצייה. החתרנות נעלמה, הרצון להתנגדות התחלף ברצון להידמות.

בשנה שתבוא אחריה כבר לא ארכב על האופניים. כולנו לובשות חולצות לבנות והולכות בחבורה גדולה לכיכר נגה לראות ולהיראות. הכיכר מלאה בנערים ונערות. מתחבקים ומתנשקים. אנחנו עדיין הכי קטנות, יושבות בתחנת אוטובוס ומחכות שהשעות יעברו, אבל כבר לא משחקות את המשחק שלנו, מצייתות לחוקי החברה. האופניים ננטשות. לא נכבוש עוד מידי המבוגרים את איילון. נלך ברגל עם החולצה הלבנה לבאר ונחלק נשיקות.

התלמידים שלי, ממש כמוני, הם ילדים ממושמעים. תשע שנים של ישיבה מול מורה הספיקו להם כדי ללמוד, שאין צורך לכבד אבל חייבים לשמור על משמעת. הם הבינו שלשבת על כיסא אפור מתכתי מול שולחן כחלחל במשך שמונה שעות, זוהי דרכו של עולם. עד לפני תשע שנים הם היו פורקים את מרצם על הנדנדה והמגלשה, יושבים ומשחקים עם קוביות במבנה הגן, אחרי זה היו מציירים  ציור בצבעי גואש או מייצרים חיות קטנות מפימו. עכשיו הם יושבים מולי ולומדים על מנהגי יום הכיפורים והימים הנוראים.

אני נואמת לעצמי בפאתוס את הנאום שלא יכולתי לנאום בפני תלמידיי: "כשיגידו לכם שהצבא צריך אתכם תלכו ותגידו 'כן המפקד' ותגיעו בשבע בבוקר ביום ראשון למחנה נתן ותסתדרו בשלשות. שם אתם לא תדברו עם החברים שלכם לשלשה, לא בגלל שאתם מכבדים את המפקדים יותר משכיבדתם את המורים אלא רק בגלל שאתם מפחדים יותר. כשהבוס ירים מעט את קולו, אתם תבינו מדוע, תרכינו ראש: 'ישבתי רגע'- התעצלתי', תכו את עצמכם, 'אני באמת תמיד מאחרת, אומנם זה דקה- שתיים, אבל זה נכון, זה מעיד על כל ההתנהגות שלי, אני לא מכבדת את מקום העבודה. אני צריכה להתחיל לפחד, אחרי הכל תלוש המשכורת שלי בידיה'.

 וכשיגידו לכם לשלם דמי רווחה באוניברסיטה- תתמרמרו ותשלמו, לא בדיוק תבינו על מה ולמה, ומה האגודה הזאת נותנת לי ואיך בדיוק עובדת הדמוקרטיה הלא ישירה? ואיפה הכסף ומי שואל אותי?? ויענו לכם שזו הדמוקרטיה וזהו מקרה קלאסי של הכרעת הרוב, ממש כמו שהסבירו לכם בשיעור אזרחות בכיתה ט' ובכל זאת נראה לכן שיש עוד כמה מאפייני דמוקרטיה שנשכחו כאן. כשבפרסומות יסבירו לכם שאם יש לכם תינוק זכר אתם צריכים חיתול כחול עם אזורי ספיגה זכריים- תלכו ותקנו את החיתול, גם אם הוא יקר יותר, הלא מנהגו של עולם הוא- 'לילדים קונים את הכי טוב שיש' וכשראש ממשלה יפחיד אתכם עם הפצצה האיראנית, תפחדו- תלכו להחליף את מסכות הגז (גם אם כבר הבנתם שהן לא יצילו אתכם) ותסדרו קופסאות שימורים במקלט."

חיילים ממושמעים או מלאי יראת כבוד

התלמידים שלי יושבים בכיתה. הם כבר בגיל שהם לא הולכים לכבוש שום כביש מידי המבוגרים, הם יושבים מולי ובקושי כובשים את הכיתה. מילים חרישיות מפריעות לי אבל אף תלמיד לא עומד כנגד עולם המבוגרים, אין כאן נסיונות לאי ציות אזרחי.

מלאי יראה אנחנו לומדים לציית למורה, לבוס, לאל, לתקשורת ולראש הממשלה. יום כיפור אינו יום של אי ציות אלא דווקא יום של התכופפות מול סמכות עליונה, הורדת הברכיים לארץ והתחננות, בקשת סליחה על כל הפעמים שחתרנו כנגד שלטון הרוב. גם אם אנחנו לא מאמינות בממשל של מעלה או ממשל של מטה, אנחנו מצייתות, אם לא מתוך כבוד אז מתוך פחד. הקהילה המציאה אלוהים שימשמע כי באישזהו שלב מורה לא מספיקה וגם לא הרס"ר בצבא.

היום, אני מעדיפה את האופניים שלי בכל יום שאינו יום הכיפורים. אני מעדיפה לנסוע באופניים על הכביש לא כשניתנת לי הרשות אלא כשאני לוקחת אותה. היום אני מבינה שאם התאגדותם של בני האדם מפחידה את האל סימן שהם עושים משהו נכון.

גיבורות

.

אודות דיו לבנה

כתיבה נשית בלתי נראית
פוסט זה פורסם בקטגוריה נורמדיקלית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בגנות המשמעת או אשמתי, חטאתי, הוכנעתי

  1. רוטש הגיב:

    נהדר. תודה. אני מציית יפה מאוד כבר שנים ארוכות, בין היתר הודות למסריה של מערכת החינוך. אילו הייתה לי מורה שהייתה מצביעה בפני על אפשרות אי הציות בגיל מוקדם, נדמה לי שהייתי חוסך הרבה חוויות מיותרות (ועוד כהנה וכהנה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s