מה לכל הרוחות אנחנו עושות?

יערה וליבי (אנחנו), נוסדנו בשנת 2007. הגחנו לאוויר העולם מתוך נשים וזו כל הביוגרפיה שאתן צריכות לדעת. אנו נשים כותבות שלומדות על נשים ועובדות עם נשים, חלקנו גם חיות עם אישה, אך גם החלק השניה חושבת על זה מדי פעם (אבל רק חושבת כי היא פשוט בת אדם חושבת).

"האישה צריכה לכתוב באמצעות גופה, להמציא את השפה הבלתי-נלקחת שתנתץ את המחיצות, המעמדות, הרטוריקות, הסדרים והקודים, שתציף, תפרוץ, תתגבר על השיח המאופק הסופי, כולל זה הלועג לצורך לומר את המילה 'שקט', זה אשר מבקש להגיע לבלתי-אפשרי, אבל ברדכו נעצר בדיוק לפני המילה 'בלתי אפשרי', וכותב אותה כמו 'סוף'." כך כתבה הלן סיסקו במאמרה "צחוקה של המדוזה" בשנת 1975 והציעה מחשבה חדשה: "האישה חייבת לכתוב בעצמה-את עצמה", בכך יצרה שיח חדש לכתיבה נשית.

 27 שנים מאוחר יותר אנחנו שואלות את עצמנו מהי כתיבה נשית וכיצד היא נקשרת לחיים בעידן המודרני/ פוסט מודרני. למעשה אין לנו שמץ של מושג אבל אנחנו מנסות.
אז מהי כתיבה נשית עבורנו? היא הקול האבוד שלנו גם כשהוא חלש ובלתי נצעק. היא הרצון לעורר מחשבה. כתיבה שרוצה להיקרא , להבין ולתהות, להמציא אבל לא להתקדם כי ההתקדמות היא שלהם ולא שלנו. הכתיבה הנשית חיה בעולם בו הזמן לא קווי ולא מעגלי אלא כמעין מפץ גדול אבל כזה שלא בורא שום דבר כי בריאה זה גברי. גם אוננות זה גברי (אם אישה מאוננות בחדר סגור מתחת לשמיכה ואיש לא רואה אז נפל עץ ביער?) וכתיבה תמיד שווה לאוננות הגברית (גם מראה מקום זה גברי). אנחנו רוצות לכתוב בשפה שלא קיימת- לכתוב ב'דיו לבנה'- מקור הטוב- חלב האם כפי שהגדירה זאת סיקסו. איך זה נראה לבן על לבן? אולי כמו מחזור שנפשך על סדין אדום זה בטוח לא נראה כמו אותיות של קידוש לבנה. זה אולי לא נראה כמו הטקסט הזה כאן. אנחנו מחפשות מקורות נשיים- לכתוב את השוליים – לשים אותם במרכז שלנו אפילו אם הוא שולי, "אחר"- אנחנו רוצות שלא יהיה מרכז.  לא רוצות לחדור לתודעה שלכם ולא לואגינה שלכן אלא לנוח שם כעוברית קטנה באישה עקרה. אנחנו נורמדיקליות, אנחנו לא-קליות אנחנו אם-טיפוס מפורקת.