יערה
אם הייתי לסבית הייתי הולכת עם בת זוגתי לקולנוע לב. היינו רואות "הילדים בסדר" ושואלות את עצמנו למה עד שכבר מביאות זוגיות לסבית לקולנוע זה חייב להיות תחת הקונבנציות של המשפחה הגרעינית. משפחה גרעינית זה ללסבביות (= לסביות חביבות) ואנחנו לסביות זועמות כך שהוליווד לא מדברת אלינו.
אחרי הסרט היינו הולכות לשתות בירה. כי זה מה שלסביות עושות. והיינו נוגעות אחת בשנייה ומחרמנות את כל הבר על נשותיו ועל גבריו. היינו עושות עיניים ללסביות אחרות ואולי מצרפות אחת מהן למין הקבוע שלנו. היינו חוזרות הביתה יד ביד, הולכות ברחוב הראשי, מתגרות בעוברים ושבות המביטות בידינו השלובות באהבה ומקנאות, מקנאות שהן לא יכולות להיות אמיתיות עם עצמן שכשהן הולכות ברחוב הראשי הן לא הולכות בו מתוך בחירה, הן פשוט לא יודעות אחרת. אנחנו לעומתן עברנו תהליך, התבגרנו לרחוב הראשי- בעוד ששנים רבות מצאנו את עצמנו בסמטאות החשוכות של החברה הגענו לרגע שבו אנחנו לא מתביישות עוד במי שאנחנו ובזהותנו הכוללת נטייה מינית בלתי מקובלת.
ואולי מבטי הקינאה הם פשוט משום שאין להן אהבה?
היינו מגיעות אל הבית שלנו, שהיה הבית שלה ואני עברתי אליו יומיים אחרי שהכרנו והמין שלנו היה יפה ונעים כמו אצל יהודית קציר: "בעיר קטנה ושלווה ביו הר לים, חיו פעם אישה צעירה ונערה, שאהבו זו את זו נורא, אפילו שזה היה אסור". יפה, לא? עדין כזה.
היינו הולכות לישון באהבה.
שינת הלילה שלי הייתה רצופה כי בחרתי, אהבתי את עצמי מספיק כדי להבין מי אני ומה אני אז פחד המוות לא היה קיים והטראומות של הגוף לא היו קיימות. הקיום שלי היה שלם, שלם מספיק בשביל לישון לילה שלם. לא הייתי מתבלבלת עוד.
בבוקר הייתי קמה ויוצאת לעבודה או לוקחת את האוטובוס לאוניברסיטה והייתי חושבת על האנשים שממשיכים להביט עליי גם כשאני לבד. הם יודעים, הייתי חושבת לעצמי, הם יודעים כמה שאני שמחה, ברור לכולם שאתמול בלילה גיליתי שוב, בפעם המי יודעת כמה בשבוע האחרון, מהי אהבה וההרגשה הזאת הייתה נעימה. כל היום הייתי מתהלכת על עננים רכים ולבנים ומתגלשת בסוף היום על קשת בענן שלוקחת אותי היישר למקום אליו אני שייכת- הבית המשותף שלנו.
יום אחד הייתי קמה בכל זאת באמצע הלילה, שטופת זיעה קרה, ושואלת את עצמי מדוע התעוררתי עם הכל טוב כל כך , אם אני נמצאת במקום שהכי נכון לי להיות בו, אם התלבטתי בשאלות על מיניותי ועניתי באומץ שאני אוהבת נשים- היכן אני נמצאת? ומה זאת כל האהבה הזאת? מנסה להרגיע את עצמי וללכת לישון אבל ללא הועיל. אולי הייתי חושבת שהיא יפה ממני, חטובה ממני, מתאימה ממני? הגוף שלי ואני שוב לא היינו מתחברים לכדי אחד. הייתי שונאת אותו, מכה ופוצעת אותו על שאינו מתאים, אינו עומד בדרישות. הייתי מאמינה בכל ליבי שמצליח לה יותר כי היא נראית טוב יותר. לא הייתי נרדמת שוב. קמה ומסתובבת בדירה, רק שלא תקום עכשיו. מה עושות? כל השדים יוצאים החוצה ורוקדים מעל המיטה שהיא כבר הקבר של האהבה שפינטזתי עליה- האהבה שלי לאישה.
אחרי אותו שבוע בודד של אהבה הייתי חוזרת לדירה שלי, מזל שלא מיהרתי למצוא מישהו שיחליף אותי שם. הגוף שלה היה הופך במחשבות שלי למתועב, הוא כבר לא היה יפה יותר, הוא היה מאוס ממש כמו גופי שלי. הזיכרונות מהשבוע הזה היו זיכרונות טראומטים של הישאבות טוטאלית, רגע שבו לא הכרתי את עצמי עוד. רגעים של חלחלה ופחד היו תוקפים אותי. הייתי חושבת עליה והמחשבה הייתה מעוררת בי קבס, תחושות של בחילה מציפות את מעיי.
אינטימיות. מה חשבתי לעצמי? למה נתתי לה להתקרב? הטוטאליות הזאת מבעיתה אותי. היא כל מה שהייתי רוצה וכל מה שאני רוצה להתרחק ממנו. היא תחושת ה'אלביתי' הפרטית שלי.
יכול להיות שאם הייתי לסבית זה לא היה משנה דבר. הניכור לגוף לא היה משתנה באם הייתי בוחרת לאהוב נשים. החברה לא הייתה משתנה וגם מודל היופי לא. ואני לא הייתי שונה. לא בהכרח. הייתי מוצאת את עצמי במיטות של זרות שאומרות לי שהן אוהבות אותי ולא הייתי מאמינה ובורחת או שהייתי מוצאת עצמי שם קופאת לנוכח אינטימיות משתקת.
*
כל חיי הלכתי ברחוב הראשי. חשבתי כך. לא מסתתרת ואין לי צורך להסתתר. אני לא לסבית.
כשהייתי בכיתה ה' חלמתי וציפיתי להיות מפקדת משמרות הזה"ב של כיתה ו'. קורס מזורז שעברנו בבית הספר לימד אותנו את רזי הבטיחות בדרכים. לצערי, האופי הטוב שלי וההליכה שלי בתלם לא הביאו לי את הפיקוד וניסיתי לחשוב על סיבה מספיק טובה בגינה לא סמכו עליי להיות אחראית על הכביש. נזכרתי שיום אחד כשהגעתי עם אחותי הגדולה ממני בשנה לבית הספר תלמידים עמדו בצומת, כנראה במסגרת של פעילות בנושא זהירות בדרכים (זו הייתה שנת "הקטל בדרכים" משרד החינוך אוהב נושאים. מישהי אמרה בלי פוליטיקה?) וחילקו מדבקות לעוברים ושבות, אך לפני קבלת המדבקה היינו צריכות לענות על חידה: "מהו אלכסון?" אחותי הגדולה הייתה אמורה לענות על זה, היא הייתה הרבה יותר מנוסה והכירה את הנושא לעומקו, אחרי הכל היא הייתה בוגרת הקורס המזורז לבטיחות בדרכים ומשתתפת פעילה במשמרות הזה"ב. נ' קצת היססה ובסוף אמרה:"אלכסון זה ככה", בעוד היא אומרת "ככה" היא מסמנת בידה תנועה אלכסונית. האלכסון של נ' היה נראה לי מוזר, מהכיוון שלי הוא היה נראה ישר לחלוטין ואם היא התכוונה לכך שאלכסון זה דבר עקום, זה כנראה תלוי בנקודת המבט של המתבוננת.
"אלכסון הוא אסון!", צעקה לה לאוזן תלמידת כיתה ז' ואת המדבקות לא קיבלנו.
נפלתי על הגדרות. נפלתי על אי היכולת של אחותי להתבטא בסיסמאות ואי היכולת שלנו להגדיר מה ישר ומה עקום. ילדות שלא יודעות להגדיר לא יזכו במדבקות. אותי לימדו ללכת ישר, אבל בהגדרות אף פעם לא הייתי טובה. מאותו רגע הסיסמא הזאת לא תצא לי מהראש. למבחן של הכביש ולמציאות אני מוכנה: אלכסון הוא אסון, לא 'ככה' ולא אחרת.
ההליכה ברחוב ראשי, הסטרייטיות שלי, הייתה תבועה בי, חונכתי אליה. חונכתי לאהוב בנים, נערים, גברים. גם כשהסתכלתי על בנות, נערות או נשים הן היו יכולות להיראות לי יפות, מעניינות, חכמות, מרתקות אך לעולם לא מושכות. לא מושכות אותי. פעמים רבות בשנות עלומיי חשבתי לעצמי: 'ואם אני…? ואז? ומה יקרה ומה עושים עם זה??" נשמתי לרווחה כל פעם שחשבתי, שאני באמת, באופן אוביקטיבי ושקול לא נמשכת לנשים. העולם הישר שלי יכול להמשיך להתנהל כסידרו. אם הייתי חושבת אחרת הכל היה מתערער. אני חושבת שהיה לי קשה לפקוח ת'עיניים בבוקר אם הייתי מגלה שאני לא 'ישרה'. העולם המסודר שבנו לי הוריי והחברה שבה גדלתי היה מתפרק, ומה אז?
המחשבות על המיניות שלי ועל הנטייה המינית שלי נדחקו לשולי סדר היום שעיצבתי לעצמי. לא היה צורך להתמודד כי לא היה עם מה ולכן לא התמודדתי. ידעתי שאני לא "האלכסון" ועכשיו הכל בסדר ואפשר להמשיך ללכת בקלילות ברחוב הראשי. לא שאלתי את עצמי, 'אז מה אני כן?' כי אם ברור לי שאני לא לסבית כל שנותר הוא להנות מהסטריטיות שלי. אז למה אני לא נהנת ממנה?
מאז שהחלטתי שאני לא לסבית אבל לא החלטתי שאני סטרייטית התנשקתי עם אישה אחת ועם מספר דו ספרתי של גברים, חלק מהגברים ביצעו בי אף את אקט המשגל הגברי במלואו (לא בטוחה ששכבתי איתם) ועם חלקם הסתפקתי בנגיעות שעלולות בציבור הרחב להיחשב למינוריות. לא נהניתי. לא נהניתי לא עם האישה האחת שנישקתי ולא נהניתי עם אף אחד מהגברים שאיתם שכבתי. אני אולי לא לסבית, אבל אני גם לא ישרה חשבתי לעצמי.
אז מה שווה בכל זאת ההחלטה על כך שאני לא לסבית? אולי אם הייתי מחליטה מה אני כן, הייתי מצליחה להתחבר יותר, לגוף, למיניות. רוב שנותיי סלדתי מהגוף שלי הוא היה נראה לי זר, התנכרתי אליו, הייתי אומרת שאני חושבת שאני מדהימה רק שהגוף שלי הורס לי. נאבקתי בו באופן יומיומי על ידי כך שהייתי מרעיבה את עצמי, חשבתי שמעולם לא הגעתי למצב של אנורקסיה או בולימיה. תמיד רציתי להקיא אבל לא הצלחתי. מעולם לא רציתי להתאבד, אבל רציתי להרוג את הגוף שלי ושהנשמה היפה שלי תצא ממנו ותמצא לה גוף אחר יותר מתאים, יותר רזה.
יכול להיות שאם הייתי שואלת את עצמי יותר ונותנת לעצמי לנסות לא הייתי שונאת את הגוף שלי. יכול להיות שאם השאלה על נטייתי המינית הייתה נשאלת באמת ונחקרת לא הייתי מוצאת את עצמי שונאת את מה שהיא אני. את סך כל החלקים המרכיבים את היותי.
בעולם שבו צריך לבחור בין ללכת בתלם לבין לבחור בשבילים צרים של פורענות בחרתי בתחילת תקופת התבגרותי ברחוב הראשי, במעבר החצייה התרבותי.
היום אני עדיין מתבגרת ובוחרת לחצות באלכסון והאלכסון שלי הוא 'ככה'. בדיוק כמו של נ'. היום אני משתהה בצומת. אני מבצעת פעולות יומיומיות, טקטיקות בלתי מסומנות כדי לסמן את היותי. אני מעניקה לקיומי המיני את פוטנציאל ההבעה באומנות שלי אבל השתיקה של הגוף והפחדים הגדולים עדיין קיימים. זו הקריפטונימיה שלי- הסוד שלי שמסתתר בין המילים והצורות.
מוקדש למישל דה-סארטו
דיו לבנה 