מחשבות על מונוגמיה

ליבי

העיניים הפקוחות הנעות תזזיתית בחיפוש אחר כל הנשים שפספסתי, הכמיהה אל החופש. החדש, האחר, הלא מוכר, הבלתי נכבש, הבלתי אפשרי, הבלתי ביתי. רווקות אהובתי. אני כותבת אליך וכולי ערגה עזה. את מסתובבת לך בימי רביעי בשפגאט, חגה סביבנו בבר בעוד אנחנו מנהלות את אותו ויכוח ישן: מונוגמיה vs פוליאמוריה (ריבוי אהבות) גרסת פולניה. 'אם את רוצה לקבור את הקשר שלנו אין בעיה, לכי תזדייני עם מי שאת רוצה' היא עונה לי בכעס צודק. בעלבון המציף מעצם המחשבה. ההגמוניה של המוסד המונוגמי מחייבת גם אותנו בקשר המאוד מחייב וכל מחשבה ביקורתית עליה נדחקת לפינת ה'לא מספיק לך', 'לא טוב לך', 'לכי לך מארצך וממולדתך ומבית אמך אל הארץ אשר אראך'.
זוגות, זוגות, כך היה וכך גם יישאר: "וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה–לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" (בראשית ו, פס' יט), מהזכר, תודה לאל, נפטרתי.

ריבוי אהבות? האם ייתכן הדבר והאם אכן כמיהה שכזו היא תוצר של 'לא מספיק'? מכרה המנהלת מערכת יחסים פוליאמורית ענתה על כך יפה 'זה לא שזה לא מספיק זה שיש מקום לעוד. הציפייה שבן/בת זוג אחת תספק את כל צרכינו מהווה העמסה רבה. הציפייה שתהיה נאמנה רק לנו לא יכולה שלא לשים אותנו במקום של בעלות, רכושנות ושליטה והיא כמובן נקשרת לפטריארכיה שבאופן היסטורי כפתה את המונוגמיה על נשים בעוד הגברים מעולם לא חויבו להיקשר בה.' אמרה והותירה אותי נבוכה וטרודה.

       

נשגב מבינתי איך הצליחה להישמר ההגמוניה של המוסד המונוגמי כאשר סקרים רבים מצביעים על אחוזי בגידות גבוהים ואחוז הגירושים בעולם המערבי מטפס מעלה ומעלה. המונוגמיה כנראה ממש לא עומדת במבחן המציאות וככלות הכול המציאות היא שרובנו חיים במערכות יחסים מונוגמיות כאשר ייצוגים למבנים אחרים נדחקים לשוליים וזוכים לביטול תוך הרמת גבה ושלל עיוותים שונים, תחושת קבס, זלזול ופליאה, לעתים נראה לי בצדק.

המחשבה על כך שזוגתי תהיה עם מישהי אחרת מעבירה בי חלחלה המלווה בהתקף חרדה קל המלווה בקוצר נשימה ופעימות לב מהירות. כך גם המחשבה על עצמי חוזרת מבילוי עם אישה אחרת, מביטה בעיניה כשהיא ישובה על הספה מחכה לי, ומספרת לה על חוויותיי. האם באמת אנחנו מסוגלות להתמודד עם הקנאה? לפרגן האחת לשנייה מתוך הבנה שפרטנריות אחרות תורמות לחיינו ולא מאיימות על הקשר? האם אנחנו מסוגלות לנתב את אותה קנאה למקומות הראויים לה, להתמודד ולתקשר, להבין, לקבל ולהתגבר על חוסר הביטחון העצמי המשותף לשתינו? ומה לגבי מערכת יחסים פתוחה שבניגוד לפוליאמוריה המאפשרת ריבוי מערכות יחסים, מתמקדת בעיקר בריבוי של פרטנרים מיניים? אנחנו באמת מסוגלות לקיים יחסי מין עם אחרות מבלי להיקשר רגשית? רק המחשבה שהיא תיגע במישהי אחרת, שאישה אחרת תיגע בה… שוב תחושת הבעלות- היא שלי ולא של אף אחת!! תקשורת הדדית, כנות וכבוד, מודעות עצמית ונאמנות אלו ערכים שאפשר לדבר ולכתוב עליהם רבות אך ליישמם בפועל זה כבר סיפור אחר לגמרי. איך א/נשים עושות זאת והאם הן באמת מצליחות? (אשמח לתגובות בנושא)

משייאשתי אותה היא החליטה שאולי כדאי לנסות ולעבור למערכת יחסים פתוחה, 'נבדוק אם זה עובד לנו' היא אמרה לי בשבת במסיבת צהריים בברווז. אחוזת פאניקה עניתי 'את רוצה להיות עם משהי אחרת? את כבר לא רוצה אותי? לא אוהבת אותי? מה זאת אומרת נבדוק? את באמת חושבת שאפשר לבדוק את זה? ומה אם זה יהרוס את הקשר? ומה אם לא נצליח להתגבר על זה? מה לבדוק?!!!' גם החברות שישבו איתנו פסלו את הרעיון על הסף. 'תפסיקו לדבר שטויות, אתן מחפשות להרוס את הקשר? לא, נקודה. הלאה' אמרה חברתי הטובה וסיימה את השיחה בעוד היא שולחת עם המלצרית כוס קאווה לבחורה בקצה הבר, בדיעבד מסתבר לא פנויה בעליל. כמה אנרגיות, תסכולים ואכזבות יש ברווקות. להיות לבד זה קשה אבל קשה גם הביחד וקשה לבנות ביחד שהוא נכון וטוב ועובד לשני הצדדים. בביחד הזה שום דבר לא צריך להיות מובן מאליו ועל הכול אפשר וצריך לערער. האם הביחד הזה צריך להיות פתוח? האם הביחד שלי יכול להיות פתוח? אני לא בטוחה שיש לי תשובות אך שמחה על ההישג – הצלחנו לדבר בפתיחות על הרעיון מבלי להרוג האחת את השנייה ובינתיים זה מספיק לי. מספיק פתוח לי. בטוח מספיק.